בטרנינג ביתי, בר רפאלי היא עוד בחורה מתוקה ששומרת על אחיה הקטן. ובכלל, אחרי שיחה ארוכה איתה אני חושב שאני מבין משהו על תפיסת המציאות שלה. אחרי כמעט חמש שנים שבהן היא לפחות חצי מהשנה בלוס אנג'לס, רפאלי הפנימה את קוד החיים ההוליוודי. זה הקוד שעושה הפרדה מושלמת בין החיים עצמם לבין החיים כפי שהם מצטלמים בעיתון.
אנחנו נפגשים באמצע מרס, שבוע אחרי חגיגות האוסקר, ורפאלי מתארת את המסיבות שאחרי, שחלקן הן מסיבות ש"מה שקורה בהן נשאר שם. כלום לא יוצא החוצה". אלה מסיבות למאה או מאה וחמישים איש בלבד, העילית של הוליווד באותו רגע, של אנשים שברור להם הקוד. "אם מישהו יכול להדליף משם זאת רק אני. אני ואולי עוד שתי בחורות היינו הכאלה הכי פחות שייכות, וכמובן שאני לא אדליף".
האם אפשר לשכפל את סגנון החיים הזה בארץ? דבר אחד בטוח, רפאלי נחושה לעשות את זה. בפגישה השנייה שלנו הסלון שלה מלא מתנות ארוזות, שרובן נראות כמו כלי מטבח. "אתמול עשינו כאן יומולדת לחברה שלי, היא אוהבת לבשל אז זה מה שכולם קנו לה". רפאלי מספרת שבילתה את כל הערב בשטיפת כלים, הגשה לחברים וצחוקים. "אני יכולה להיות ממש מצחיקה", היא מנסה לשכנע אותי, "אבל רק עם אנשים שאני באמת סומכת עליהם ומרגישה איתם נוח".
בצילומי הקמפיין החדש לפוקס, שהוא הסיבה לראיון הזה, היא יודעת שתצטרך לתפעל מיומנויות נוספות. "אני איתם כבר ארבע שנים, שבע עונות. אז זה קצת כמו משפחה. ובישראל זה גם אומר שבאים הרבה אנשים לסט ויש אווירה משפחתית. שכונה, אבל באמת במובן הטוב של המילה". פוקס היו רוצים שנדבר המון על הבגדים שלהם, בכל זאת הסיבה היחידה לראיון הזה היא שבר צריכה פעם בשנה להתראיין. זה מוגדר בחוזה שלה. אז הנה אני אומר, הבגדים של פוקס יושבים עליה מהמם. ראיתי בשלטי החוצות.
בר רפאלי היא האשה הכי מפורסמת בישראל כרגע. היא הדוגמנית שהגשימה את
החלום, וחולקת את חייה עם הדבר האמיתי, כוכב הוליוודי מהליגה הכי עליונה.
אבל גם המעריצים השוטים ביותר מבינים שבסופו של יום גם רפאלי אוכלת, ישנה
ועושה צרכים. וזה רק מעצים את הרצון הפרובינציאלי לדעת מה באמת קורה שם
כשבר פוגשת את ליאו. אלא שרפאלי אינה מוכנה לשחק את המשחק. אולי לפני
עשרים שנה, כשהעולם היה יותר עגול, היא הייתה יכולה לשבת כאן ולספר
לעיתונאי פרטים אינטימיים מחייה, בידיעה שזה יהיה רק לצריכה מקומית. בעולם
החדש ברור שאם היא תגיד לי משהו בעל ערך רכילותי אמיתי, והוא יתפרסם
ב"את", הוא יופיע יומיים קודם לכן ב-nrg, ובעיקר יגיע תוך עשר שניות לכל
מקום בעולם.
לכן גם בעברית, גם במקום שבו כולם מכירים את כו-לם, רפאלי יודעת לא
לחצות אף אחד מהגבולות שקבעה לעצמה. זה המקום להגיד שגם לא הייתה לי שום
כוונה להכשיל
אולי אם הראיון היה טלוויזיוני הייתי מגניב שתיים-שלוש שאלות כאלה, כי בטלוויזיה גם ההתפתלות או הדרך שלה להדוף שאלות מהסוג הזה מעניינות. אבל על הספות הנוחות בקומה השלושים ומשהו של מגדל היוקרה, כשתל-אביב פרושה למטה, והאבק שהביא הגשם וטינף מעט את החלונות הענקיים נותן לכל התמונה גוון מעט אפלולי, אין לי שום כוונה להביך אותה או להקשות עליה. אני מנסה לתת לה לפתוח את הלב. וייאמר לזכותה שהיא פותחת. בלי איפור, בלי מניירות, בגיל 26 בר רפאלי היא אשה צעירה אך חזקה, שיודעת בדיוק מה היא עושה. אני מתחיל עם שבוע האוסקר.
זה מותח השבוע הזה? זה קשור לקריירה?
"ממש ממש לא. זה שבוע הכי כיפי שכולו פאן. אני לא מאמינה
במינגלינג. אני לא מסתובבת במסיבות וחושבת עם מי אפשר לדבר. העבודה לא
מגיעה ממסיבות. בוא נגיד שהיו לי מיליון ואחת הזדמנויות. הייתי על הסטים
הכי גדולים, בחברת האנשים הכי חשובים, אבל בחיים לא דיברתי עם אף אחד מהם
על עבודה".
את כמובן צודקת. גם אני חושב שעבודה מגיעה רק מפגישות שעושים מסודר בשעות היום. ובכל זאת יש פיתוי, לא? אתה פוגש אנשים שאי אפשר להגיע אליהם, זה מגרה?
"לא. זה לא. אני בחיים לא הופכת את הערב ואת ההנאה שלי לפגישת עסקים. ואם בא אלי בן אדם באמצע מסיבה ואומר:'ווי, את בול מתאימה לתפקיד שאני עושה', אני בטוחה שזאת חארטה. כי האנשים הרציניים שעובדים בתעשייה לא חושבים על עבודה בערב. הם לא חאפרים".
אז כל השבוע הזה הוא רק הנאה? אין מתח בגלל הזכיות? בגלל שכולם רוצים לנצח?
"רק הנאה. זה לא מתוח בכלל. זה פשוט השבוע עם המסיבות הכי מגניבות, ואני בתור בחורה שכבר לא מלהיב אותה לפגוש סלבריטאים, פשוט נהנית כי יוצאים לבלות. ובעיקר אפשר ללבוש את כל הבגדים המגניבים שאספת לך כל השנה. נעלי עקב הכי יפות ששוכבות בארון מבוזבזות. שבוע האוסקר הוא שבוע הגינדור. אלה הכמה ימים בשנה שאני נהיית אשה מגונדרת. ומה שעוד חשוב זה שאלה מסיבות הכי הכי פרטיות. מה שנקרא, כלום לא יוצא החוצה".
מה זאת אומרת?
"אלה אירועים מאוד פרטיים. זה ידוע שלאירועים האלה לא מביאים חמולה, רק בני זוג. נניח יש מסיבות קטנות, הטופ של תעשיית הקולנוע. אף אחד לא מביא לשם מישהו שיכול לרכל לעיתון או לאינטרנט, וכולם נזהרים ומכירים את הכללים. במסיבות האלה אני פחות או יותר הבן אדם הכי פחות קשור לתעשייה, אני זאת מתלווה. וכמוני יש שם אולי עוד שלושה-ארבעה אנשים. כל השאר הם ממש השמות הכי מוכרים".
והחברויות האלה בהוליווד, כל האנשים שאני רואה אותך איתם בפפראצי, הם באמת חברים שלך? מה זה אומר בכלל חברים בהוליווד?
"חלק חברויות אמיתיות. חלק פחות. בכל מקרה, מה שחשוב זה שאם
אתה רוצה להיות חבר של מישהו, והוא מוצא חן בעיניך, וכיף לכם יחד, זה
נפלא. אבל תדע לך שמהחברויות האלה עבודות לא יגיעו. ואפילו להפך. אם המטרה
שלך להצליח בהוליווד, לך תעבוד. אל תתחבר. לא צריך לצאת עם אנשים לדרינקים
ולא צריך להזמין אותם לארץ. אני יודעת שמהחברים שלי בהוליווד לא תבוא לי
עבודה. הם רואים אותי בתור חברה, וככה טוב לנו. אם אני ארצה לעבוד אני אלך
לפגישות, אני אלך לאודישנים. אני אעשה הכל באופן מקצועי. אני בחיים לא
אבקש משהו מקצועי מחברים שם".
אני רוצה קצת ללחוץ בנקודה הזאת. נניח, ציון ברוך הוא חבר שלך. את יכולה לסמוך עליו. חברים באל.איי זה אותו דבר?
"הרבה יותר קשה באל.איי".
ונניח נעמי קמפבל, שראיתי אותך איתה בכל מיני תמונות, היא חברה כמוהו?
"תראה, הרבה יותר קשה למצוא חברים בארה"ב. בישראל יש משהו מאוד
מיוחד, שזה החבר'ה. קשה מאוווד למצוא את זה שם. אין את זה. את הספונטניות,
הקלילות, החברות. לסמוך על מישהו, לקרוא לו אחי שם קשה יותר".
אני רוצה לדבר על הקריירה שלך. תארי לי, בבקשה, אם את מוכנה, באיזה מין שלב את נמצאת, ולאן את רוצה להגיע.
"אני בשלב בקריירה שבו הורדתי מהילוך חמישי לשלישי, כי אני
צריכה מנוחה. פעם, אם לא הייתי עובדת שבועיים, הייתי יוצאת מדעתי. והייתי
אומרת לכולם שאני חייבת כבר לעבוד ו..."
סליחה שאני עוצר אותך, אבל למה היית ככה? זאת אמביציה?
"לא. זה משהו פנימי, איזה צורך לעבוד כל הזמן. רצון להרגיש
פרקטית, יעילה. להרגיש שאני עושה משהו ולא סתם יושבת בבית. אבל כאמור,
איכשהו נרגעתי לאחרונה. אני מרגישה שאני צריכה קצת לשבת להסתכל על הנוף,
להגיד החיים יפים. ולנוח קצת".
והחיים יפים?
"החיים מאוד יפים".
ואת מרגישה שזה הרגע לעבור מדוגמנות למשחק?
"קודם כל, מעולם לא היה לי חלום להיות שחקנית בהוליווד".
באמת?
"בחיי".
אבל יש קלישאה כזאת שכל דוגמנית חולמת להיות שחקנית. שהיא רוצה לבטא את עצמה יותר.
"למה? לפני שאני רוצה להיות שחקנית, הייתי רוצה ללמוד לרקוד, ללמוד לצייר, ולעשות הרבה דברים אחרים. אפשר להתבטא בהמון צורות".
ובכל זאת.
"בסדר, אני מבינה מה אתה אומר. אבל השאלה הגדולה היא כמה אני רוצה לעבוד בשביל זה. הרי לעולם יסתכלו עלי כעל דוגמנית שרוצה להיות שחקנית. וצריך להיות לי דרייב מטורף בשביל לשכנע אנשים להאמין בי בתור שחקנית, ולא בתור דוגמנית שמנסה לשחק. והאמת היא שאין לי את זה. אני לא עד כדי כך רוצה להיות שחקנית".
אבל מציעים לך הצעות. יש בדרך סדרה ב"קשת". אפילו אני זומם עלייך.
"אז אני יודעת שיש לי את האפשרות לחוות את החוויה, לעשות דברים שיהיה לי כיף לעשות, לשחק בתפקידים שמתאימים לי. וזה יקרה. אבל לא בשביל לזכות באוסקר, אלא בשביל לקחת תפקידים שבהם יהיה לי כיף לשחק בשביל החוויה. אני מתייחסת לזה באופן הפשוט. אני יודעת שאני מפורסמת, ואני יודעת שאני דוגמנית, ואני מאמינה שיש לי יכולת לעשות תפקידים מסוימים לא רע. אז אני לא מתאימה לעשות תפקיד של זונת רחוב קשת יום מברזיל. כי אף אחד לא יאמין לי. אני אעשה משהו יותר קרוב לעולם שלי".
חבל.
"לא נורא. את התפקיד הזה אני אשאיר בשמחה לפנלופה קרוז. היא מדהימה. אתה פשוט לא מאמין".
גם בחיים?
"כן. אתה יודע, תמיד שואלים אותי את מי היה לי כיף לפגוש וכאלה, אז היא אחת שכל פעם שאני פוגשת אני נדהמת ממנה מחדש, מכמה היא יפה וקורנת אור כזה".
כל החוויה של הסרט "סאשן" עם חיים בוזגלו הייתה טובה מבחינתך? איך את מסכמת אותה?
"כחוויה טובה ונכונה לתקופתה. זה סרט שצילמתי לפני שלוש שנים.
התייחסתי לזה כאל ניסיון. טבילת אש כזאת בעניין הזה של משחק. גם בתקופה
ההיא לקחת שלושה חודשים חופש מדוגמנות, היה ממש המון. וזה היה תפקיד קל
יחסית, כי כל מה שהייתי צריכה זה להיות טבעית והכי פשוטה. זה גם קרץ לי כי
זה היה באנגלית, ורציתי לעשות משהו באנגלית לפני שאני עושה משהו בעברית.
אני אפילו לא יודעת למה, אבל ככה רציתי".
ולא התבאסת שהסרט לא יצא למסכים באמריקה, שהוא חיכה הרבה זמן על המדף?
"לא. לא חשבתי על זה כעל כרטיס כניסה להוליווד. בשביל כרטיס כזה צריך סרט אמריקאי עם במאי אמריקאי".
מקבלים בהוליווד מין מסר סמוי כזה שדוגמנית תמיד תישאר דוגמנית?
"לא. אבל מצד שני, כמה בנות באמת עשו את זה? כמה בחורות שהיו
דוגמניות ממש מצליחות, באמת הפכו לשחקניות? אז שרליז תרון הייתה דוגמנית.
מילה ג'ובוביץ הייתה דוגמנית, והיא היחידה שהייתה דוגמנית באמת מפורסמת
ואז נהייתה שחקנית. קמרון דיאז הייתה טיפה דוגמנית. אז זה לא שיש אינסוף
דוגמניות שהצליחו. מצד שני, כבר אמרתי לך, אני מאמינה שאם הייתי רוצה וזה
היה החלום שלי, הייתי נלחמת כל יום בשיניים ובציפורניים בשביל לעשות את זה
".
כבר הבנתי שזה לא החלום שלך.
"אל תהיה ציני. למשל, תמיד ידעתי שאני רוצה להיות דוגמנית.
וככל שאתה גדל, רואה עולם, פוגש אנשים, אתה מבין את האפקט שיש לך
כדוגמנית. אני רואה את הכוח של הפרסום, של היופי. וכשאת מצליחה הרבה דלתות
נפתחות, וכדאי לנסות דברים. ואני מאמינה שאני מסוגלת לשחק, ולכן אשחק בזמן
הקרוב".
מה אמור לקרות בחמש השנים הקרובות בקריירת הדוגמנות שלך? איך זה אמור להתקדם?
"שאלה קשה. דוגמנות זה מקצוע שבו הכל זה מהרגע להרגע. אני
יודעת על עבודה אחת שיש לי באפריל ועל אחת בסוף יולי, ואולי על עוד שני
דברים".
את נניח אומרת לעצמך, אני חייבת בשנה הבאה קמפיין בתחום מסוים, נניח בושם או קרם פנים? את מתכווננת לדברים מסוימים?
"קודם כל צריך לקחת דברים בפרופורציה, ולהבין איך זה עובד.
נכון שאת צריכה להית רצינית, להיות חרוצה, לעבוד קשה. אבל מעבר לזה, הכל
תלוי בלוק. זאת עבודה שתלויה באיך שאת נראית. ואני יודעת שברגע שיבואו
הקמטים הראשונים ויבואו בחורות צעירות חדשות בנות 18, עניינים יתחילו
להשתנות. אז אני לא עסוקה בשאלה איך אני אאריך את הקריירה שלי עד גיל 50.
אני לא מתעסקת בזה ואני לא בלחץ מזה. לכן גם תמיד אני אמליץ לבחורה לעבוד
על עצמה, לפתח צדדים אחרים, ללמוד להיות אשת עסקים. כי הדוגמנות זה זמני,
וכדאי ליהנות מזה כל זמן שאפשר. זה יכול להיגמר תוך שנתיים, זה יכול גם
להימשך עוד חמש עשרה שנה. אז בוא נגיד שאם יהיו לי עוד שבע שנים, זה ממש
בסדר. אני תמיד מעדיפה לבוא בראש בריא ופרקטי ובלי ציפיות לעתיד".
אז איך נהיים אשת עסקים?
"אתה מסתכל על עצמך, מסתכל לצדדים, ומנסה למשל להתחיל לבנות
מותגים עם השם שלך. עכשיו, יש כאן כמובן הרבה דברים לקחת בחשבון. כי מצד
אחד אני יכולה להשיק ג'ינס של חברת בר רפאלי, על שמי, וזה אולי יצליח. מצד
שני, אם יהיה ג'ינס כזה אני אוטומטית מפסידה שני קמפיינים אחרים לג'ינס
בשנה. מצד שלישי, אני לא יכולה לפרסם את הג'ינס שלי, כי מי יאמין לי? אז
אתה רוצה להכות בברזל כל עוד הוא חם, אבל בעצם אתה צריך להכות בו בשנייה
שהוא מתחיל להתקרר. צריך למצוא את התזמון הנכון".
דוגמנית תמיד מחכה שיפנו אליה, או שהיא גם יוזמת?
"אלי מגיעים כל הזמן אנשים עם רעיונות עסקיים".
תמיד אומרים שבושם זה השיא בדוגמנות. שהפנים שלך יהיו מזוהים עם בושם.
"אז בדיוק עכשיו חתמתי עם אסקדה לכמה שנים. ממש עוד מעט יוצא
הבושם הראשון, שזה נורא מרגש, כי בושם זה כאילו החלום. עשיתי כבר בושם
אחד, עכשיו אני עושה עוד אחד".
בגלל זה אמרת קודם שאת כבר לא לחוצה.
"ממש לא. אומנם חתמתי על חוזה של כמה שנים, וזה קמפיין גדול, אבל זה מעט מאוד ימי צילום בשנה, ככה שבעצם אני לגמרי לא עסוקה. ההבדל הוא שפעם הייתי קמה בבוקר לחוצה מזה שאני לא עושה כלום, והיום אם יש שבוע חופש, למדתי ליהנות ממנו. לשבת בבית שלי ולבלות".
וקמפיין כזה של אסקדה, איך זה עובד? את צריכה להיפגש איתם לפני? יש מין אודישן? או שזה רק לפי תמונות?
"בהתחלה, כשבחורה מתחילה להיות דוגמנית, צריך ללכת להמון אודישנים. צריך לראות את האנשים פנים מול פנים, כי הם צריכים לראות מי אתה ולקבל את ההרגשה ממך, ולדעת שיהיה נחמד לעבוד איתך. וגם אתה בלחץ, כי אתה יודע שאם לצלם שעבד איתך היה כיף, הוא יזמין אותך גם לעבודה אחרת. הכל מאוד קשור ליחסים בין אישיים. אבל בהמשך כבר יש לך שם. נניח, כשקיבלתי לעשות את התוכנית טלוויזיה של טומי הילפיגר, אז לא נפגשתי איתו לפני. הוא לא עשה לי אודישן. הם הלכו ליו טיוב וראו אותי מדברת. יש מלא סרטונים, ואפשר להבין מי אני. אפשר לראות את החיוך שלי, לשמוע את האנגלית שלי, ולא צריך לפגוש אותי. אם הייתי מישהי לא מוכרת שרוצים לקחת לתוכנית טלוויזיה, אז כמובן שהיו רוצים לפגוש אותי לפני".
ולא אכפת להם אם הם יגלו אחר כך שיש פער בין הדמות שלך בסרטונים, לבין החיים?
"לא. העולם הזה מאוד מקצועי. אין כזה דבר. גם אם הכל משחק, אז אני יודעת לשחק אותו. גם בראיונות. גם בהופעות תקשורתיות. אז מה בעצם אכפת ללקוח איך אני בבית כשאני לבד? תחשוב נגיד על ג'וני דפ. יש לו איזה שארם, איזה קסם מיוחד, והוא מתאים לך בדיוק לבושם של גברים שחיפשת. אז משנה לך איך הוא באמת? ומה זה בכלל באמת? הרי ברור לך שאם תיקח אותו הוא יבוא עם הילדים, הוא יעשה את ההצגה המקסימה שלו, ואם זה מתאים לך, זה מצוין".
אם הגענו לג'וני דפ, אז מי הבן אדם שפגשת בחיים והכי אכזב אותך?
"גם אם הייתי חושבת עכשיו על מישהו, לא הייתי אומרת דבר כזה בעיתון. אני לא רואה שום סיבה להגיד משהו כזה בעיתון".
וההפך.
"בטח. לא שחשבתי שהיא סתם, אבל לגבי פנלופה קרוז למשל, חשבתי
שהיא בחורה יפה שיש לה קצת מבטא והיא כוסית. אבל פגשתי אותה והתאהבתי בה.
היא נראית כמו אלה, בא לך רק לשבת ולהעביר מבט עליה. תמיד כשאתה פוגש
מישהו מפורסם פעם ראשונה, אתה חושב: ווי, הוא נמצא מולי וזה לא סרט. אצלה
זה ההפך. כשאני פוגשת את פנלופה קרוז אני לא רואה את השחקנית המפורסמת,
אני רואה את הבחורה הנמוכה עם חזה קצת גדול, שדווקא האנרגיה שלה, המילים
שיוצאות לה מהפה, זה מה שמקסים אותך. לא הזוהר אלא הבן אדם. גם ראיתי את
ג'יי זי לפני כמה זמן. אז כשאתה רואה אותו אתה מבין למה הוא ג'יי זי. הוא
עומד, ובא לך כאילו לגעת ולקבל חתיכה ממנו. אתה רואה עליו שהוא בן אדם
מיוחד גם מרחוק. לא יצא לי לדבר איתו או משהו, אבל פשוט הייתה לי הרגשה
שאני רוצה להתקרב אליו ולשמוע אותו מדבר".
"לא. לא פגשתי אותו בכלל".
אז זה הכל מהספורטס אילוסטרייטד?
"כנראה, אין לי מושג".
זה ריגש אותך?
"יש לי מעט חלומות קטנים כאלה. קודם כל היו לי חלומות גדולים, כמו להיות על השער של ספורטס אילוסטרייטד, ואת זה הגשמתי. החלומות הקטנים היו שרציתי שהשם שלי יוזכר בשיר ובספר. וזה קרה. ונשאר לי רק עוד חלום אחד קטן מהסוג הזה".
נו, תגלי.
"לא יודעת, אולי עדיף שזה יישאר חלום קטן".
נו די, אני לא אגלה לאף אחד.
"הדבר היחיד שביקשתי מהסוכן שלי אחרי שהייתי על השער של הספורטס אילוסטרייטד בפעם הראשונה, היה שיסדר לי להנחות את סאטרדיי נייט לייב. זה נראה לי ממש כיף".
ומה הוא אמר?
"הוא הבטיח לנסות. אז יש עוד למה לצפות".
סטיילינג: ליאת אשורי, איפור: נטשה דנונה, שיער: איציק סבג.
את הראיון המלא ניתן לקרוא בגיליון "את" החדש.
