התערוכה עוסקת מאוד בזהירות, כמעט בכפפות של משי, בחייו וביצירתו של המעצב הבריטי שזהר כמטאור בשמי האופנה העולמית מהרגע שסיים את לימודי האופנה בלונדון, ועד לרגע האחרון בחייו המקצועיים - הקולקציה "מלאכים ושדים", אותה לא הספיק להשלים, שהוצגה כחודש
אחרי מותו בפרזנטציה אינטימית בפני תשעה אנשים בלבד. מרבית אנשי המקצוע האחראים על הקמת התערוכה עבדו בעבר עם מקווין: החל משרה ברטון שעבדה בצמוד אליו ועד למנהל האמנותי ומעצב התערוכה, שהיו אחראים על מסלולי התצוגות של מקווין ועדיין חיים את זכרו.
מקווין סבל שנים רבות מדיכאון שהוביל בסופו של דבר להתאבדותו, אך ככל
הנראה היה גם הסיבה שהפכה אותו לילד הפלא של עולם האופנה והביא להצלחתו
הענקית. בנוסף, עבודתו סיפקה גם מעט הקלה לנפשו המיוסרת, על אף שהקולקציות
שלו היו המקום שבו ביטא את רגשותיו העמוקים והאפלים, שהושפעו רבות מרוח
הרומנטיקה האפלה של המאה ה-18. התערוכה החדשה מנסה להציג את שלל הרבדים
שבאישיותו הסבוכה של מקווין, וכמו מנסה לאחות את הקרעים והניגודים הקיימים
בו.
"העבודה הרעיונית על התערוכה החלה דרך הקעקוע על ידו הימנית של מקווין
בו נכתב: 'לא בעין, כי בנפש האהבה תיווצר'", סיפר בריאיון אוצר התערוכה
אנדרו בולטון. "זה ציטוט מתוך 'חלום ליל קיץ' של ויליאם שייקספיר, הרומז
כי בכוח האהבה להפוך כל דבר מכוער ליפה. זה ציטוט שללא כל ספק נאמן לחזון
האופנה של מקווין".
בולטון מציין כי ההחלטה ליצור את התערוכה זמן קצר יחסית לאחר מותו של
מקווין עזרה להרכיב תמונה כנה ועשירה, אמינה ומדויקת של פועלו, מאחר שכל
הקולקציות עדיין נותרו בשלמותן, החל מ"ניהיליזם" הראשונה שלו (1994), ועד
ל"מלאכים ושדים" האחרונה (2010).
התערוכה עצמה לא בנויה לפי הסדר הכרונולוגי הצפוי, אלא על פי נושאים
ומושגים מרכזיים ביצירתו. באזור הראשון, הנקרא "הנפש הפראית", מתגלית בשיא
תפארתה עבודת החייטות של מקווין, כשאסופה מוקפדת של גזרות מייצגות ממגוון
תקופות נגלית אל העין. אומנם מקווין צוטט באומרו 'החייטות נמצאת בבסיס כל
דבר שאני עושה', אך דווקא הסידור המוקפד של העבודות כאן מגלה גישה מורכבת
יותר לאופנה, המשלבת בתוכה גם ספונטניות ואלתור.
העבודה המרכזית בחלק זה של התערוכה, הבנוי בדומה לאטלייה (סטודיו) של
אמן, היא המעיל הצבאי מקולקציית "דאנטה", אותו יצר מקווין לבדו במו ידיו
במהלך לילה אחד. חלקה השני של התערוכה, הנקרא "גותי רומנטי", עוסק בצד
האפל יותר של מקווין ומוקדש לדינמיקה שבין הניגודים בעבודתו.
"את השילוב שבין עידון וניגודיות מבטא המחוך מ'דאנטה'", ציין בולטון.
"המחוך נוצר מצד אחד כהשפעה מ'כת האבל' הוויקטוריאנית אך עם זאת מושך
לדמות הפא-פטאל של המאה ה-19, ולכוח של מיניותה".
אותו מתח בין אהבה והרס, בא לידי ביטוי גם בנספח לתערוכה המציג את
שיתופי הפעולה של מקווין עם מעצבי אביזרים, אליו חוברה גם קולקציית No.
13, המציגה זווית נוספת בניגודיות שכה משכה את מקווין - זו שבין אדם
ומכונה, והביאה אותו להיות בין מעצבי האופנה הראשונים שהתמסרו לאסתטיקה
הדיגיטלית החדשה שיצר האינטרנט (עם קולקציית Atlantis Plato's המהווה גם
את התחנה האחרונה בתערוכה).
התערוכה נסגרת בהאחדה, שכן התחנה האחרונה בה היא גם התחנה האחרונה
בחייו של מקווין. ייתכן שמתוך ניסיון לאחד את הקרעים שבנפשו, ניסה מקווין
לאחות, באמצעות דמיונו וכישרונו, עבר והווה, אורגני ודיגיטלי, חיים ומוות,
ובעשותו כך, הגיש לנו חזון לעתידה של האופנה.
