בוקר אחד צעדה חלי גולדנברג ברחוב יהודה המכבי בתל אביב, בשובה משיעור פילאטיס, ונתקלה בחברה קרובה שלא ראתה זמן מה. "אני מכירה את השמלה הזו", הצביעה על שמלת החלוק שלבשה חברתה א' אותו בוקר. "אני בטוחה שהצטלמתי בה מתישהו". "זו שמלה של ניבה משנות ה-70, שהיתה שייכת לאמי", אישרה א'. גולדנברג מגוללת באוזניי את הפגישה בשיחת טלפון המתקיימת כמה שעות לאחר מכן, בניסיון לדלות מעט זכרונות נוסטלגיים משנות הדוגמנות והמשחק שלה מהעשור ההוא. יחד אנחנו מרכיבים פיסה אחר פיסה את פאזל חייה, מילדה טובה תל אביב לנערת הזוהר שהפכה.
"בתחילת שנות ה-70 התחלתי להצטלם כדוגמנית. הייתי אז בת 16 וחצי ובמקביל עשיתי גם כל מיני תפקידים קטנים בסרטים", היא נזכרת. "אני אפילו לא זוכרת למה. היו אומרים לי: 'בואי, תהיי טבעית'. אז הלכתי". עם גיוסה לצה"ל ב-1973 היא בחרה לגדוע את קריירת הדוגמנות, במטרה לתרום מעצמה נטו לבטחון המדינה. הימים היו מלחמת יום הכיפורים וגולדנברג שימשה כמזכירתו של מפקד בית הספר לטיס.
עם שחרורה שבה לדגמן ובמשך 15 שנה היתה לעסוקה בדוגמניות המקומיות. עיניה הכחולות ניבטו אל פני האומה כמעט מכל קמפיין ושלט חוצות, בין אם לבנק מקומי או למותג אופנה. הנה רשימה חלקית: דיוה בגדי ים, גוטקס, ראש אינדיאני, ניבה, ליוויס, טופר, דורין פרנקפורט, גדעון אוברזון, בגד עור, אתא. היא גם הופיעה בקמפיינים לפלאפון, ויזה, דיינרס קלאבס ובנק הפועלים, עם בובות קרטון בדמותה שהוצבו בסניפים. "אני חושבת לפעמים איך התמונות היו נראות עם פוטושופ", היא אומרת.
גולדנברג הייתה לשנות ה-70 מה שגלית גוטמן הייתה לשנות ה-90: מלכת הדוגמניות. אייקון. מוזה. ערך במילון הדוגמניות השלם. לעד היא גם תיצרב בתודעה כמי שהיתה הנגטיב של תמי בן עמי – האמזונה השחומה מרמלה. "אני ותמי הכרנו בכלל בטירונות", נזכרת גולדנברג
ושוללת את הדימוי שאני מציע של פוזיטיב ונגטיב. "הפרידו בינינו שלוש מיטות בסך הכול. היא הגיעה לדוגמנות רק מאוחר יותר, ושנים רבות היתה מזוהה עם גוטקס. רק בגיל מבוגר יותר היא פרצה".
אבל גולדנברג היתה יותר מדוגמנית. הרבה לפני מודל הפרזנטורית שנולד בעשור האחרון, היא היתה הראשונה שהצליחה למקסם את דימויה כאושייה רב-תחומית. ב-1978-1980 היא החלה בקריירת משחק מצליחה והופיעה בתפקידים מרכזיים בסרטים "הלהקה" (78'), "דיזנגוף 99" (79') ו"הפחדנים" (80') - שלושתם בבימויו של אבי נשר.
מאוחר יותר החלה לעבוד כמלהקת ("חסד מופלא" של עמוס גוטמן), ועד היום היא משחקת בסרטים וסדרות טלוויזיה, כותבת ספרי ילדים, בלוג מצליח והיא גם צלמת פעילה. כשאני תוהה האם כיוונה לשם, היא מבטלת אותי בהינף יד. "אתה חושב שזו היתה החלטה?" תוהה בטון הגולדנברגי הידוע. "את אישה שיודעת לנווט את חייה", אני מתחנף. "הלוואי", ענתה, "דבר בחיי לא הוחלט מראש. אין לי מושג מה אני עושה או לאן אני הולכת. כמו שלא רציתי להיות דוגמנית, גם לא היתה בי החלטה מושכלת להפוך לשחקנית קולנוע. שום דבר מכל מה שאני עושה לא היה רצון ספציפי שלי. הרצון בגדול היה לעשות דברים מעניינים. שיהיה לי מעניין ביומיום. מאתגר".
למרות הצניעות האופיינית לה שגובלת בביטול אישי, גולדנברג לא מתרפקת על אותו עשור. את השנים בהן ניהלה יחסי תיעוב עם תעשיית הדוגמנות היא המירה בראייה מפוקחת וטקסטים שקוראים לילדות היפות בגן להיזהר מלעמוד במרכז תשומת הלב. ועדיין זוכרים לה היום בעיקר את הדוגמנות. "זה לא משהו שמעסיק אותי בכלל", היא אומרת בתגובה. "יכול להיות שבגלל שאתה מתעשיית האופנה, הראייה שלך ממוקדת לזה. אם תשאל אנשים מחוץ לעולם האופנה, אולי הם יגידו דברים שונים. אבל נהניתי מאוד מהשנים שלי כדוגמנית", היא אומרת לסיום. "היו לי התחבטויות נפש רבות, אבל יש משהו בלהיות דוגמנית מצליחה, יותר מלשים יד על המותן. אחרת איך תסביר שיש דוגמניות טובות יותר ומצליחות פחות?"
