באוקטובר האחרון נסעה המעצבת מאיה נגרי לטיול שני ביפן, כשהיא מלווה בחברה קרובה במיוחד. זה, הפך במהירות למסע נפשי שבסופו הארה. "הייתי במקומות מאוד משמעותיים שם", היא מספרת ביום אביבי חם במיוחד, מחוץ לחנות המרווחת שלה ברישפון, בעודה ישובה בשמלת-טוניקה מנומרת בצבע חרדל, ורחבה פי כמה מידות מגופהּ. "מטוקיו ועד למקדש זן שהיינו מוזמנות אליו. אחר כך טסנו לאי נאושימה, שחציו בתים של אמנים מקומיים וחציו מאכלס את המוזיאון של הארכיטקט טדאו אנדו. לקח לי זמן להבין מה אני רואה. בסוף הטמעתי את זה, וניכסתי את החוויה לעצמי".

הרגע המכונן של נגרי, שנעוץ גם בחשיפה אל האופנה היפנית העכשווית, זו שיש בה עדיין בזיק של זרוּת לעין המערבית, הפך לדבריה לרגע מכונן ביצירת קולקציית הקיץ. "חזרתי ארצה, וישבתי עם מיכאל [המעצב שעובד לצידה], וניסיתי לשחזר את קווי המתאר של הבגדים, שמתעלמים מהגוף. החלל הזה בין הבגד לגוף, הפרופורציות העצומות של לבושן של היפניות, יש בזה משהו מסתורי, בין סקסי לנאיבי".


הסיפור, שמזמן כמובן מידה של ציניות (כמו כל פרשות של מיני-הארות), מקבל מימד אחר כאשר מבחינים עד הייתה מוכנה נגרי, שבקרוב חוגגת שבע שנות פעילות וארבע סניפים במקומות אסטרטגיים, לשלם עליו מחיר בדמות בגדים בלתי לבישים. הרבה יותר אגב, ממעצבים ותיקים פי כמה. עבורה, היה זה הרגע בו היא מוכנה להתנתק ממה שהוכיח את עצמו עד היום, להשתחרר מערמת הציפיות, ולעבור אל מקום מאתגר ומסוכן פיה כמה, שעשוי להקשות מאוד על הקהל המקומי שהוא "פחות אקספירמנטלי".


הקולקציה משקפת כאמור רשמים מתוך אותו הטיול, ונחלקת באופן כללי לשניים. חלק אחד ממשיך את כתב היד הפיסולי, המוכר והנמכר היטב של נגרי (שיש נשים רבות הרואות בו מחמיא משום שיש לו אפקט קשוח של אריזה), על שלל מכנסי הבלון או שמלות המעטפת האוריינטליות. החלק שני, לעומת זאת, שנמצא דווקא בחזית ומכונה Sphere (ספייר), הוא ההיפך המוחלט – גזרות רכות, נערמות, כמעט חסרות צורה ממשית, בבדים אחידים ובהשפעה יפנית ברורה, שמדגישים את החלל בין הגוף לבגד הרבה יותר מאשר את הגוף עצמו.


שלא במקרה ספייר, שגם מלווה בסרטון וידאו אמנותי, הוא החלק המסקרן בקולקציה, המעמיד למבחן מושגים של אווריריות אל מול צללית מוגדרת היטב. שני מאפיינים מנוגדים בדרך כלל שהופכים כאן לאחד, ומתבררים כחשובים יותר מהגוף עצמו. "אין לגזרות האלו שום כוונה להחמיא, אלא לייצר אמירה", כפי שמדגימה שמלה עצומה העשויה כותנה לבנה, המייצרת צללית כמעט כורעת של משולש, או קרדיגן-קפוצ'ון מרובע, שקפקף וענק, שקרוב יותר לשכמיה עוטפת, שמעלים לחלוטין את הפרופורציות של האישה מתחתיו. מאתגר בהחלט, אבל גם אוצר בתוכו סיכוי להיסחפות פראית.


נגרי לא עיוורת למאפיין הלא מסחרי ששולט לפחות בחצי מהדגמים, שבועות לפני שהיא עתידה לפתוח חנות בסמוך לשכונת נווה צדק בתל אביב, וכשברקע גם מהדהדות כוונות להתבסס בשוק חו"ל. "לקחנו בחשבון תגובות כמו 'זה עושה לה תחת גדול'. אבל החזון שלי הוא כבר לא למכור 4000 חולצות, אלא להעביר הלך רוח. זה לא מתאים לכולם. כשאני לובשת את זה, אני מרגישה שאני מעבירה מסר. כמובן שחצי מהקולקציה עדיין נותן 'פתרונות תומכים', אבל 'ספייר' הוא הליין שאני רוצה שנשים תעזנה לנסות".

פרסומת

על אף שהרעיונות בקולקציה של נגרי אינם מהפכניים ואינם מרחיקי לכת כפי שעשויים להישמע, לפחות ביחס לעובדה שהם נטועים עמוק ברעיונות של מעצבים מהמזרח הרחוק (אפילו ריי קוואקובו מקום דה גארסון עולה בתודעה), הם עדיין מוכיחים שנגרי הגיעה לנקודה מסוימת של רוויה, שתקשורת האופנה – ואולי גם היא עצמה - זיהתה כמחזור של רעיונות. "לעשות את מה שעשיתי עד היום, אני יודעת", היא מציינת מול קלאסיקות 'מאיה נגרי' התלויות יפה על הקולבים, כשבניהן משובצים עיצובים שהם הניגוד הגמור, כמו שמלת-חולצה בגזרת אוברסייז מוחצנת ומשתרכת (שיכולה להיקשר בחגורת בד קטנה, לטובת הפחדניות). אלה האחרונים מוכיחים, שגם אם יש לנגרי נטייה לדבר מושגים של אנרגיה או רעיונות גדולים, היא מוכנה למרוד כדי לא להפוך ממעצבת, ליצרנית של בגדים. זה לא מחמיא, זה משמין, זה לא לביש במיוחד, זה גם עשוי להיראות מוזר לעין בלת מזויינת, אבל מוכיח שהלב עוד פועם היטב.


מחירים:
מכנסיים: 850-980 שקלים; ז'קטים: 880-1,200 שקלים; שמלות: 690-980 שקלים; סריגים: 500-900 שקלים

מאיה נגרי. הרותם 1, רישפון; זכרון יעקב, המסיידים 49; תל אביב, כיכר המדינה; מחודש מאי – רוטשילד 1, תל אביב.