שיטת הפעולה המכונה 'תרגום עיצובים', מונח מכובס שמטרתו לתאר העתקה של רעיונות ובגדים, הפכה עם הזמן להיות הדגם המרכזי על פיו פועלות רשתות אופנה מהירות, מזארה ועד H&M. המטרה – לתת לקהל הרחב גרסאות זולות לדגמים ספציפיים ויקרים פי עשרות מונים של מעצבי-על, אליהם הוא נחשף על דרך מגזינים עבי-כרס או שיטוט באתרי אופנה אינטרנטיים. המשי הופך לפוליאסטר, העור לפלסטיק, החייטות המוקפדת מוחלפת בסדנאות-תפירה עצומות במזרח הרחוק, אולם בסופו של התהליך יש ביד שמלה שדומה בפרטיה לזו שעיצבו מרק ג'ייקובס או מיוצ'ה פראדה, ועשויה לשרוד לפחות את העונה הנוכחית. וגם אם לא, מחירה הנמוך ינחם את תפריה המתפוררים או הבד שמגרה את בלוטות הזיעה.

בשנה החולפת שיטת התרגומים הזו, שהפכה כה פופולרית עד ש'עיצובים דומים להפליא' תלויים בכל מקום, עוברת שינוי רדיקלי. לא רק שהיא תחליף מצוי ליצירתיות או לכושר המצאה, אלא שהחלה להיות מאומצת גם על ידי מותגים קטנים, איכותיים ויקרים יותר ('מותגי ביניים'), שבעבר נמנעו מלקשור את שמם עם שיטות הנחשבות בזויות ומתאימות לרשתות הממותגות נמוך מהן בשוק.

מבחינת איכות הבגדים ורמת המחירים, מותגי הביניים ממוקמים בין הרשתות העממיות לבין מותגי העל. בעקבות הרשתות גם הם החלו לתרגם טרנדים, אבל מחומרים משובחים, הקרובים במידה ניכרת למקור – פריטי עור ולא דמוי-עור, פרוות משרלינג אמיתי ובגדים ממשי אמיתי ולא פוליאסטר. בסופו של דבר, מוצע לצרכן בגד שלא רק נראה כמו גוצ'י או דיור, אלא גם מרגיש כמוהו, לא במחיר גבוה של מותג יוקרה, אבל גם לא במחיר רצפה כמו בזארה, למשל.

אחד המותגים הבולטים שנאלץ להיפטר מעכבות מוסריות כדי לשכלל את תפוצתו, היא הרשת הצרפתית Maje, שהפכה שם נרדף למי שמייצרת גרסאות איכותיות לעיצובים היפר-טרנדיים של מעצבי על. זו הוקמה בשנת 2004, ומתפרשת היום על פני סניפים ברחבי אירופה. כפי שאפשר ללמוד גם מקולקציית הקיץ החדשה, מעצביה בוחרים בקפידה את מקורות ההשראה שלהם, שרובם ככולם, קשורים בדרך כזו או אחרת למעצבים ובתי אופנה שנמצאים בשיאם. חדי העין ישימו לב למכנסי מתאגרפים קצרים עשויים עור טלה שחור, בעלי דמיון עצום לזוג שמופיע בקמפיין העונתי של בית האופנה העילי קלואה. רק לשם המחשה, המכנסיים מתומחרים ב-Maje בכ-900 שקלים, לעומת כ-6,000 בקלואה. הרבה יותר מרשת זולה (שמציעה גרסאות עשויות דמוי-עור), הרבה פחות ממושא התרגום. עוד תרגומים נועזים לטרנדים ב-Maje, אפשר לראות בחולצה מכופתרת וחסרת שרוולים, שגזרתה משחזרת את החולצות שהוצגו בתצוגת הקיץ של בלנסיאגה, או וסנדלי פלטפורמה מעור עגל, שרצועתם ממוסמרת, שמזכירים דגם מרכזי בקולקציה של סלין.

Maje, מרכזית ככל שתהיה, אינה רשת הבוטיקים היחידה בתחום. מסתמן, שהתופעה הממכרת של משחק התרגומים משנה גם את דרך פעולתם של מותגים עם יומרות אופנתיות מרוסנות יותר, שמעדיפים לפנות אל קהל מבוסס ובוגר. המותג הצרפתי ז'ראר דארל, שיש לו סניף בכיכר המדינה בתל אביב, מציג בקולקציה הנוכחית שלו, ששואבת השראה משנות ה-70, כמה פרשנויות קרובות מאוד לעיצובים של מרק ג'ייקובס, ובעיקר שמלת מקסי רפויה עשויה משי אמיתי המודפס בפרחים גיאומטריים צפופים. לא רחוק, תמצא גם שמלת פסים ירוקה-שחורה, שמזכירה את הגוון והדוגמה בשמלה של פראדה. על אותו המשקל, אפשר להזכיר גם את המותג הצרפתי הנינוח Sandro, שהציג בין היתר ז'קט בייסבול לגברים, שחזיתו עשויה צמר ושרווליו עור רך, בדומה לאחד הדגמים המרכזיים בקולקציה של בלמיין. ההבדל היחיד בין שני הז'קטים הוא, שזה של סנדרו מתומחר בכ- 1,600 שקלים ואילו זה של בלמיין נוסק לכ-8,000 שקלים.

אלו דוגמאות ספורות מתוך מקרים מתגברים, המעידות על מגמה ההולכת וצוברת תאוצה של ממש. כעת, היא אף מגיעה עד מותגי מעצבים, שהיו ידועים עד כה ביומרות צנועות ליצור אופנה שאינה עולה דווקא בקנה אחד עם המיינסטרים. זוג מכנסי עור אמיתי של הלייבל הדני Vadum, הקרובים בעיצובם למכנסי האופנוענים האייקונים של 'בלמיין' (כולל הברכיות, הסגירה האלכסונית, כיסי השפה, הגזרה ההדוקה), מוכיחים שניחוח הכסף חזק מכל אמנות.

ייתכן שזו רק התפתחות טבעית. השלב הבא אחרי זארה, קסטרו או H&M. הקהל, שהופך משכיל יותר ויותר במושגי אופנה וקהה לעניינים של קניין רוחני (אחרי הכל, כולם עושים זאת), כבר דורש חיקויים משוכללים יותר, קרובים הרבה יותר למקור. הוא לא מסתפק במראה, אלא דורש גם את התחושה. הוא רוצה ללבוש אופנה גבוהה, אבל גם לשמור לעצמו את הזכות לקנות לא מעט ממנה בכל עונה. וכרגיל בעולם הקפיטליסטי, המטשטש תדיר את המוסר, אם ישנה דרישה, יש גם מי שימצא דרך לספק אותה. כמה חבל, שבאותה בהזדמנות, בזמן שהצרכן מתלבט בין חצאית עור 'כמו של סלין' או בלייזר ניאוני מצמר 'כמו של ז'יל סנדר', הוא גם גורם לרעיונות מקוריים של מעצבים שאינם נמנים עם הגברדיה המצומצמת של בתי האופנה העיליים, להיעלם.