כשמנסים לעקוב אחר התפתחות קריירה ממוצעת של מעצב אופנה ישראלי טרי, מגלים שברוב המקרים עם סיום הלימודים, מתחילים הבוגרים הצעירים לעצב די מהר, אם עבור חברה מסחרית ואם במכירה לחנויות מקומיות. יש כאלה שאפילו קופצים היישר לתוך חלל משלהם, כשהמותג נולד, פעמים רבות מדי, עם קבלת הדיפלומה.

למרות שיש יתרונות רבים באפשרויות שהשוק המקומי והקטן מעמיד למעצבים הטריים, הרי שלעתים טמון בכך הפסד עבורם ועבורנו, אם בצורתם של הגימורים, ואם ברמה של העיצובים עצמם, שלא תמיד מבטאים את כל תשוקותיו ורצונותיו של המעצב, בשל השיקול המסחרי. מעבר לכך, ספק אם מיד אחרי סיום הלימודים, יודע אותו מעצב מה הוא רוצה מעצמו.

המעצבת דנה מוסקט (25), בחרה בדרך האחרת. אפשר לקרוא לה הארוכה יותר, ואפשר לקרוא לה הבטוחה יותר. מי שסיימה את לימודיה בשנקר בשנת 2010, עם קולקציית גמר שגרפה שבחים רבים, ארזה לא מזמן את חפציה ועלתה על טיסה לפריז, שמטרתה העיקרית עבודה והתנסות באחד מבתי האופנה שם.

"העיצוב בארץ דורך במקום, ואני חושבת שעם הסגנון שלי כיום אין לי מה לחפש כאן", מסבירה מוסקט. "מעבר לכך אני מרגישה שאני חייבת להשתפשף עוד, ולהכיר את העולם הזה לעומק. הייתי שמחה מאוד להמשיך לעצב דברים משלי גם בפריז, ואולי זה גם יקרה, אך לפני זה אני חייבת להבין על עצמי דברים שעדין לא ברורים לי - להתמקצע, להשתפר. חשוב לי שהבגדים שאעשה יהיו מספיק בשלים וקוהרנטיים".

מקור ההשראה של פרוייקט הגמר שלה שהציגה בשנקר, היה עבודותיה של האמנית האמריקאית איימי קטלר, שלדברי מוסקט, "מציירת אגדות מיניאטוריות, סוריאליסטיות לחלוטין. היא מציירת רק נשים ממעמדות חברתיים שונים שעושות פעולות בצורות לא קונבנציונליות במקום וזמן לא הגיוניים". בין הדימויים של קטלר ניתן למצוא נשים שרוכבות על פיל שנושא את תיקיהן על החדק שלו, בעוד הוא עצמו עומד על ארבעה גזעים דקיקים; או נשים שחובשות לראשן כיסא, כך שהן מתמזגות בצורה טוטאלית וכואבת עם המציאות שבה הן חיות. העובדה הזו ברורה בעיקר בציור שבו נשים תופרות נמרים, כשלמעשה לא ברור היכן מתחיל הנמר והיכן מסתיימת האישה.

ברוח כבולה זו, גם הנשים של מוסקט בפרויקט הגמר שלה חנוטות בבגדים מחויטים, בהרבה מאוד שכבות, וביופי שמותיר את הנוחיות שלהן מחוץ לסיפור של חייהן. עובדה זו מתחזקת בצילומים שערכה מוסקט עם הצלם דוראל גילרמן. "עם סיום שנקר נתקפתי בפחד שמא כעת אשקע לחוסר מעש ויצירתיות, אז החלטתי לקחת על עצמי פרויקט ולבנות את תיק העבודות שלי, כך שכל פרויקט יקבל עוד חיים גם לאחר שהוא נגמר. חיפשתי צוות שיעזור לי להחיות את הפרויקטים הללו שנעשו לאורך כל שנות לימודי, ומשם הכל התחיל להיות הרבה יותר טוב ממה שהעליתי על דעתי", מספרת מוסקט על הצילומים.

גילרמן הציע לקחת את פרויקט הגמר של מוסקט למדבר, "המקום הכי הזוי שבו אפשר לראות את הדמויות שיצרתי, ולצלם שם". התוצאה הסופית מצליחה למזג בין הקולקציה המחויטת והכבדה (שכוללת שכבות רבות תיקי צמר כבדים ועקבים גבוהים), לטבע. מתוך הניגודיות הגמורה שבין הבגדים לרקע, הדמויות הלא קשורות הללו, שביניהן לבין הטבע אין דבר, מוצאות את מקומן. גם אם זה לא כל כך נוח עבורן.

עם סיום לימודיה של מוסקט, היא קיבלה הצעה מקרן זרקה המעצבת למותג ANNA k, לעצב קולקציה, אחרי שמהלך לימודיה בשנקר עבדה בחנותה של זרקה כמוכרת. התוצאה היתה ניסיון להלביש את הישראלית מבלי שזו תרגיש לבושה מידי. מוסקט יצרה ז'קטים ועליוניות בעלי מראה מחויט, אך מבדים רכים. בלט במיוחד בקולקציה זו ז'קט קווילט יפהפה בטורקיז. בוהק אך רך.

כעת, כשהיא נשאלת על הכיוון שאליו היא רוצה ללכת, אחרי שבנתה את תיק העבודות שלה בצורת בלוג שחושף את הצופים להשראה ותוצאה הסופית של עבודותיה, היא מספרת שפריז כבר הספיקה לשנות אותה. "כעת יש לי יותר ויותר רצון לעשות בגדים לבישים, מה שבתור סטודנטית היה לי קשה לחשוב עליו. בא לי להשתמש רק בחומרים סופר-איכותיים ובגזרות מחמיאות. נמאס לי ממבנים, ומבגדים שקשה ללכת איתם". ברוח זו היא מספרת שהמוקד העיקרי שאליו היא מעוניינת להגיע הוא בית האופנה סלין, שמנוהל תחת עיצובה של פיבי פילו. מוסקט מספרת בלהט ש"כרגע אני ממש בקטע של פילו. היא מדהימה אותי. ובכלל, נשים מעצבות עושות לי את זה. גם איזבל מאראנט, סוניה ריקל ומיוצ'ה פראדה האחת והיחידה". עד שמוסקט תחוש מוכנה מספיק, הבלוג שלה מאפשר חשיפה ברורה לעבודותיה של מי שיהיה מעניין מאוד לראות את התפתחויותיה בעתיד. אם בשוק המקומי ואם בשוק העולמי. ככלות הכל, אין דבר שאנחנו עושים טוב יותר מלנכס כישרונות יהודיים למדינת ישראל.