ביוני 1996 נכנסה למטבחה וואליס פרנקן מונטנה, דוגמנית לשעבר ואחת המוזות הבולטות בקוטור הפריזאי של שנות ה‭.80-‬ היא טיפסה על אדן החלון, וממנו קפצה אל מותה. רק אחרי שנטמנה גופתה השברירית של פרנקו בבית הקברות במארה, התחילה להיסדק חומת השתיקה סביב הנסיבות שהובילו למותה, ובעיקר סביב הקשר בין התאבדותה לבין אישיותו הקיצונית של בן זוגה, קלוד מונטנה, המלך המטורף של עולם האופנה הצרפתי בשנות ה‭.80-‬

אלה היו נישואי נוחות: מונטנה היה הומוסקסואל מוצהר. אבל הנוחות הייתה רק בתיאוריה. משפחתה של וואליס כינתה את מונטנה "המלאך השחור", מכיוון שהוא התעלל בה פיזית ונפשית, התעללות שכנראה תרמה להחלטתה לשים קץ לחייה. שנה מאוחר יותר פשט בית האופנה של מונטנה את הרגל, ושמועות התחילו לצוץ לגבי התמכרות ארוכת שנים של המעצב לאלכוהול.

"לתצוגות של מונטנה הלכנו בחרדת קודש", נזכרת מעצבת האופנה תמרה יובל ג'ונס, שהייתה מעצבת בבית רוברטו קוואלי באותה תקופה. "הוא היה אל. אבל ההרס העצמי שלו היה ידוע לכול, גם בשיא הקריירה שלו. הוא היה פסיכופת. גאון, אבל פסיכופת".

את חושבת שיש קשר בין טירוף של אדם כזה לבין הצלחתו?
"עצוב לומר, אבל לפעמים כן".
גאון אבל פסיכופת. קלוד מונטנה גטי אימג'ס
טירופו של המלך ג'ון

לא מעט מעצבי אופנה התפרסמו בעשורים האחרונים בזכות השיגעון והטירוף שמאפיינים את התנהלותם. פליטות הפה האנטישמיות של ג'ון גליאנו, בעודו שיכור ומסומם, הן רק שיקוף מעודן של אורח חייו הקיצוני, אורח חיים שמאפיין רבים באחת התעשיות התובעניות והקשות ביותר בעולם העיצוב. כשמתייחסים לגליאנו, אי אפשר שלא להתייחס באותה נשימה גם לסטיבן רובינסון, מי שהיה יד ימינו של המעצב במשך 20 שנה, ולפני ארבע שנים, בגיל ‭,38‬ התמוטט ומת מדום לב, לאחר שסבל מעודף משקל קיצוני והיה מכור לקוקאין ולעבודה מסביב לשעון.

שנה לפני תקרית גליאנו, תלה את עצמו אלכסנדר מקווין, שנחשב לאחד המעצבים הנדירים שידע עולם האופנה, בביתו שבלונדון. דוח הנתיחה שלאחר המוות קבע כי בגופו של מקווין היו כמויות גבוהות מאוד של קוקאין, כדורי הרגעה, כדורי שינה ומשככי כאבים. מקווין, בן 40 במותו, היה אומנם בשיא הצלחתו המקצועית, אך במקביל סבל מדיכאון שהחריף עם פטירת אמו,

עשרה ימים קודם לכן. גם חברתו הטובה ביותר, אגדת האופנה איזבלה בלאו, שמה קץ לחייה שלוש שנים לפניו באמצעות חומר רעיל. זה היה ניסיון התאבדותה השני.

אך למרות הסוף הטרגי של מקווין, נדמה שמעצב האופנה ששמו הפך למזוהה ביותר עם דיכאון כרוני ועם סבל נפשי עמוק היה איב סאן לורן. בביוגרפיה "סאן לורן: ילד רע" נכתב בפרוטרוט כיצד התמכר לאלכוהול, לאמפטמינים ולקוקאין, ונהג להתייחס לעובדיו בעריצות ולהטיח חפצים כשאיבד את עשתונותיו. לאחר מותו ב‭,2009-‬ סיפר בן זוגו של סאן לורן ושותפו לבית האופנה פייר ברז‘ה, בריאיון ל"טלגרף" הבריטי כי "העיצוב הפך אותו לאומלל. למרבה הצער איב לא היה בנוי לאושר. הוא היה אדם עצוב ללא טעם בחיים. לעיתים היה שמח, אך החיים היו קשים מנשוא עבורו. הדיכאון זרם בעורקיו".
אורח חיים קיצוני. ג'ון גליאנו גטי אימג'ס

הסיפורים על מקווין, סאן לורן וגליאנו מוכיחים שיש פער מאוד קיצוני בין הדימוי הנוצץ והמנוכר של עולם האופנה לבין תהומות הרגש האפלים של הדמויות המובילות אותו. כבר בשבוע האופנה האחרון בפריז, שהסתיים בשבוע שעבר, החלו לרחוש שמועות על אודות התמוטטות נוספת, כשהפעם מדובר במעצב "בלמיין" כריסטוף דקרנין. והכול התחיל כשהקהל שישב בתצוגת סתיוחורף 2011 והמתין לקידת המעצב המסורתית בסופה, נדהם לגלות שדקרנין נעדר ממנה.

דיכאון בשיא ההצלחה. מקווין גטי אימג'ס
 
לדקרנין, ‭,46‬ שזינק לכוכבות כשהחיה את בית האופנה המנומנם, יש כמה סיבות טובות להיכנס ללחץ. למרות שהפך לחביב הסלבריטאיות וזכה למחמאות בתחילת דרכו ב"בלמיין", בעונת הקיץ האחרונה קיבל דקרנין ביקורות נוקבות על הקולקציה שלו, ובנוסף נאלץ להיפרד מעמנואל אלט, היועצת הקריאטיבית של בית האופנה, לאחר שמונתה לעורכת "ווג" פריז. מדוברות "בלמיין" נמסרה הודעה רשמית כי דקרנין היה עייף מכדי להגיע, אבל ההכחשות לא עזרו. בתעשייה גברו השמועות שהמעצב סובל מדיכאון עמוק, ומאושפז מאז ינואר במוסד לתשושי נפש.

"על כתפיו של המעצב הראשי מונחת אחריות כבדה מנשוא", מסבירה יובל ג'ונס. "הוא צריך להמציא בין שש לשמונה קולקציות בשנה. עוד לפני שנגמרת תצוגה אחת הוא כבר צריך להיות עמוק בדבר הבא. אין שעות, אין לילות, אין ימים, ואסור לעצור. אתה בלחץ לא להפסיק לרגע, כל הזמן להיות קריאטיבי, להמציא, למכור, לדייק, וכמובן לספוג ביקורות. החשיפה מאוד גבוהה, כמו גם המהירות שבה יצירה הופכת ללא רלוונטית. מאוד ברור למה זה מוביל אנשים למצבים קיצוניים".

עידן אורן, פסיכולוג בהתמחות קלינית שחקר את הקשר בין פואטיקה לפסיכואנליזה, מתמקד בדינמיקה הנפשית הכרוכה ביצירתיות או באמנות. "יש הרבה אמנים שההצלחה או המותג סירסו אותם מבחינה יצירתית", הוא אומר. "ככל שאתה נאחז בצורך ליצור דברים כמו שהיו, יהיה לך קשה יותר ליצור. ככל שהשם שלך מבוסס יותר, כך יותר אנשים רואים בך דמות מסוימת, והלחץ של המחויבות לדמות הזו פועל הפוך מכיוון היצירה. אתה מתחיל לחשוב על היצירה שלך לפי נורמות והדבר הזה פוגם ביצירתיות".

מה עוד יכול לגרום למצב של לחץ?
"שמעתי פעם ריאיון עם סשה ארגוב שסיפר שהוא לא חושב ולא שומע אף שיר שכתב לאחר שכתב אותו, מכיוון שהוא מאבד בו עניין מיד כשהוא מסיים להלחין אותו. יש מי שהתחדשות מזינה אותו, ויש מי שניזון מלנוח על זרי הדפנה. לכל אדם יש המאזן שהוא צריך להכיר אצל עצמו, אין אלגוריתם אופטימלי. בעולם האופנה, למשל, יכול להיות שלחץ הזמן הוא דווקא מה שמציל את המעצבים ומגן עליהם. זה מייצר סדר, מסגרת, מחזוריות - דברים שאנו מייחסים לשפיות. מאידך, זה יכול כמובן ליצור רמת מתח כל כך גבוהה, שמקרבת אותך לקריסה. יש מי שלחץ יהיה עבורו הרסני, ויש מי שיגיד הנה, הגעתי, אני יכול לנוח ולהתחיל לחיות".

זה בכלל אפשרי גם לנוח וגם להיות יצירתי?
יובל ג'ונס: "מעט מאוד יוצרים גאונים, או אנשים שעושים דברים מופלאים, יושבים לנוח ולקרוא ספר אחרי הצהרים".
תשישות או דיכאון? כריסטוף דקרנין גטי אימג'ס
משהו טוטאלי

העובדה שבין גאונות לטירוף עובר קו דק מאוד ידועה לכולם, ובהתאם גם מעצבי האופנה שנחשבים לעילוי בתחומם כמו גליאנו ומקווין, טומנים בתוככי נפשם את ההקבלה הזאת. "אקסטרווגנטיות וטירוף תמיד היו ברקע של עשייה יצירתית יוצאת דופן", מבהירה יובל ג'ונס. "הרבה אנשים יוצרים, ולא רק מעצבי אופנה, נמצאים כל הזמן ברגישות מאוד גבוהה. אנשים גומרים את עצמם בתוך קריירות מטורפות ומדהימות".

סוף טרגי. סאן לורן גטי אימג'ס
 
מקווין כבר איבד את חייו, כנראה בעקבות שילוב של בעיות בחייו האישיים לבין חייו המקצועיים, וכעת גם גליאנו מדרדר את עצמו מטה. "הטוטאליות הקיצונית היא בעיניי בנבכי נשמתם של אנשים יוצרים", מוסיפה המעצבת אפרת קליג, שעבדה ארבע עונות רצופות בבית הקוטור של "דיור" תחת גליאנו. "וזה קורה בכל תחומי החיים. אין בחירות קלות, הכול דרמטי. כשנמצאים בעשייה כל כך אינטנסיבית ושקועים בכל פרט ופרט, אי אפשר להרשות לעצמך אחרת. גליאנו הוא הדוגמה הטובה ביותר לקיצוניות הזו. אין אמצע, אין בסדר ואין נחמד: יש או ספקטקל - או כלום. קשה מאוד להיכנס לשם, ועוד יותר קשה לשרוד בפנים. העבודה מטורפת, אין חיים, אין שעות, והטירוף הופך לדרך חיים".

קליג מציינת שבגלל החיים הקיצוניים, ההתרסקויות הן הרסניות וקשות, אך במקביל גם מידת ההצלחה. "לרוב מדובר בהצלחה מטאורית שמגיעה בבת אחת וזו אחת הבעיות", היא אומרת. "גליאנו אמר לי פעם, 'יש בכם הישראלים משהו, שבגלל שאתם לא יודעים מה יהיה איתכם מחר, אתם פשוט מתאבדים על היצירה שלכם. ואת זה אני אוהב בכם'".

האם ניתן להניח שאנשים יצירתיים בוחרים מרצון לשלם את המחיר הנפשי הגבוה בתמורה ליצירה ולהצלחה? יובל ג'ונס מציינת שבעבודתה כמרצה ב"שנקר",‬ היא נתקלה בסטודנטים שנכנסו ללחץ אטומי ששיתק אותם, אך גם הוביל ליצירה. "הרבה פעמים סטודנטים ממש התעקשו ליצור מתוך הלחץ והפאניקה, כאילו שבלעדיהם לא תבוא היצירה", היא מסבירה. "בכל זאת, אני מאמינה בכל לבי שאדם יצירתי יכול לחיות גם חיים בריאים ומאוזנים. יש גם כאלה. פעם אמרו שאמנים צריכים להיות רעבים ללחם כדי ליצור, וזה לא נכון בעיניי. מה שכן נכון זה שהרבה פעמים ממקומות קשים נובעת יצירה".

"יצירתיות נובעת מהנכונות לעזוב את הביטחון והחמימות של מה שמוכר לנו", מוסיף אורן. "חלק מהשאיפה של הפסיכואנליזה היא להפוך את האדם ליצירתי יותר, בניגוד לשיטות אחרות שרוצות להפוך אותו לשפוי או נורמלי יותר".

אז איך בכל זאת ניתן לשמור על שפיות?
יובל ג'ונס: "לפעמים, כדי להישאר שפוי, כל הברירה שיש בידיו של אדם היא ליצור. להיאחז ביכולת הזו, זו בעיניי הבטחה ליציבות נפשית".