להיות בניו-יורק ובעיקר בזמן שבוע האופנה שהצלחתי בקלות רבה להתעלם ממנו גרם לי לחשוב הרבה על אופנה, על בגדים, על כסף. היום נכנסתי ל-forever21 ועשיתי סיבוב בין מאות הפריטים שהם מציעים לקהל הלקוחות הצעיר שלהם. ידוע שאין זו רשת מהשורה הראשונה, אבל מצאתי חולצה ממש יפה ב 17$. לקחתי אותה הביתה ובעודי יורדת לכיווון פארק אבניו מיוניון סקוור לא הצלחתי להפסיק לחשוב, אם ופנה יכולה להיות מיוצרת כל כך בזול ולהיות כל כך נגישה, למה אנשים מוציאים כל ךכ הרבה כסף על בגדי מעצבים. למה בחורות מבזבזות משכורות עתק ועובדות קשה בשביל לנעול ולאחוז בחפצים עם שם.

ניו- יורק מדכאת מאוד במובן של התפיסה שלי את עצמי ביחס לעולם. אני לא עובדת כרגע ולא יכולה להרשות לעצמי כלום. לא תיק של מרק ולא סנדלי עקב שאפילו עוד לא הספקתי לבחור שאני מתכננת לנעול בקיץ. זה נורא קשה להסתובב סביב זה כל היום ולחשוב שגם עם המשכורת התל אביבית שלי, הייתי יכולה להרשות לעצמי מעט מאוד. כל היופי הזה והיוקרה הם מדכאים כל כך כשהם לא בידינו.

האמת היא שכל החשק להיות בעלים של פרטי מעצבים גם נולד  אצלי כאן, בעיר הקרה והמהממת ניו-יורק.כאן ראיתי המוני בחורות הולכות עם תיקים של marc by marc jacobs בכל מקום. אין ספק שזה ליין יותר נגיש שלו ואם הייתי עובדת בעבודה מסודרת, לא היייתה לי שום בעיה להיפרד מ-400 דולר בשביל חלום אחד קטן. ואני כל הזמן מתלבטת איזה מהתיקים בא לי. מעצבן אותי גם שאני רוצה משהו רק בגלל המותג שלו ובכלל מתקשה לבחור בדגם הנחשק. אין ספק שזה לא קל לבחור כי רבים מהתיקים שלו יפים, יומיומיים, שימושיים ונעימים למגע. בסוף אני עוד אבחר, אבל מצד שני אני תוהה לי עם עצמי מה זה ישנה אם יהיה לי את הפריט הזה. האם אהיה מאושרת יותר? האם אצטלם לבלוג בהתרגשות? אין ספק שזה יהיה נוח ושימושי, אבל גם תיק זול יותר היה יכול לעמוד במשימה. אני לא מעיזה כבר כמה שנים לקנות תיקיעם זולים ממש ובדרך כלל מסתפקת בגדמים נאים של זארה, אבל כאן בניו-יורק עאי אפשר להסתובב בלי תיק של marc ולבהות בקינאה בבנות שאוחזות בו.

גם שבוע האופנה ודיווחים ממנו ע”י בלוגרי אופנה שאני נוהגת לעקוב אחריהם עשו לי קצת רע בצורה שקשה להסביר. ראיתי אותן מצטלמות בעאוויר המקפיא עם האוטפיטים המובחרים שלהן, מצלמות עורכות, כותבות. הרגשתי כאילו כל כך הרבה מאמץ וכל כך הרבה זמן הושקעו בזה. אין לי ספק שהן נהנו ושבשבילן להסתובב בלינקולן סנטר ולהיות מוזמנות לאירועים זה חלום חיים ממש, אבל גם אני שיכולתי לחוות לפחות חלק ממה שהן מספרות עליו בכזאת התלהבות (אבל חוויתי חלקיק ממש קטן) העדפתי להיות במקום חמים יותר עם המעיל הארוך והלא מגניב שלי, מאשר בשמלה ועקבים מצטלמת ליד המזרקה במינוס 5 מעלות. היה קר מדי ואחרי יומיים בטירוף הזה הרגשתי זה מספיק ושאולי אני אחזור בסתיו הבא. יש לי לעיתים תחושה שאולי החמצתי משהו, אולי ה – Sartorialist היה מצלם אותי ואולי ה- facehunter ידידי, אבל אפילו שכחתי לכתוב לו מייל והתכתבנו רק ביום האחרון כשהוא כבר היה בדרך לאירופה לשבוע האופנה בלונדון. בכל מקרה, היה קר מדי להתלבש ולבושה רע לא הייתי מרשה לעצמי להסתובב שם.

זה מה שלבשתי ביום שהלכתי לתצוגה של Rebecca Taylor, שלא הייתה משהו מבחינת הבגדים, אבל אני ו- CV זכינו לשבת בה ולא רק לעמוד כמו הרבה אנשים אחרים והיה מגניב לכמה רגעים. זה עוד ביום הכי חם וגם אז היה לי קר וכאבו לי הרגליים מהעקבים והחלטתי – נו מור פאשן ויק. חזרתי הביתה והתעדכנתי בתצוגות בלייב ביוטיוב. מזל שיש טכנולוגיה, פחות קר איתה.

אני על רקע הלינקולן סנטר, השדרה ובחצר הפנימית של מתחם התצוגות מתחממת בשמש. תודה רבה ל-CV על התמונות. כבר ראיתם אותי לובשת את הפריטים האלה, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה.

האמת היא לשקראת סוף כתיבת שורות אלה אני יותר מעודדת ואין ספק ששני האנשים בסרטונים למעלה נותנים לי השראה ורצון לחשוב על האופנה כבריחה מהמציאות היומיומית של חיינו. אעדכן לגבי תיק של marc. שיהיה סופ”ש נעים!