לאחר שהרימו קולקציה מרהיבה בהשראת אמא טבע בעונה הקודמת והפכו לדיבור הכי חם בעולם האופנה בזכות שמלת ה"ברבור שחור" שעיצבו, נדמה כי כל העיניים היו נשואות לעברן של האחיות קייט ולורה מולווי. בדרך כלל, מעצבים שהקולקציה הקודמת שלהם קצרה תשבוחות, נוהגים לפנות לאחת משתי האפשרויות המקובלות: לנוח על זרי הדפנה, ולספק קולקציה דומה באופן מחשיד לקודמתה או בינונית, או לחילופין, לנסות לשבור מוסכמות ולהתריס על ידי הצגת קולקציה שונה מתכלית. נדמה כי האחיות החליטו למצוא את העמק השווה בין שתי הקצוות, כשבחרו לספק קולקציה שכוללת אלמנטים מזו הקודמת, ובכל זאת מצליחה לספק מימד חדש ומעניין.

הקולקציה, שנוצרה בהשראת הסרט Days of Heaven, לבשה צבעים סתוויים יותר, על כל צבעי הטאופ והתכלת שמאפיינים את העונה. אין ספק שהגאוניות של המעצבות, באה לידי ביטוי בכוחן לפסל גזרות גיאומטריות, שנראות כמו קיפולי אוריגמי כמעט, ודורשות התבוננות עמוקה כדי לקלוט את כל הפרטים והרבדים הקטנים שמרכיבים את הדגם. הצבעים השטופים נועדו לא לגזול את הפוקוס מהגזרות המבריקות, בעוד שהשמלות, שניחנו בקווים רכים יותר, סיפקו אווירה חלומית משהו באמצעות הדפסי השמיים הרכים.

קולקציית החורף של בטסי ג'ונסון נראית כמו בלילה לא מובנת של הקוים העיצוביים של ג'רמי סקוט יחד עם ז'אן פול גוטייה, אם תרצו. כנראה שהרצון של ג'ונסון לשדר את מסר ה"אני משוגעת!" הוא גם זה שהביא להתרסקותו של בית האופנה שבנתה במו ידיה. בעוד שאיום בדבר פשיטת הרגל עדיין מרחף באוויר, ג'ונסון מתעקשת לשדר עסקים כרגיל, ולא בהכרח לטובה. הקולקציה, ששואבת השראה משנות ה-80, מתקופת הפאנק ואופנת הרחוב, מצליחה לעבור מסך בכל הנוגע לפרינטים המנומרים, אבל כשהגיעה שעתם של הפרחוניים, אין ספק שג'ונסון איבדה אותנו.

בעוד שלפרינטים המנומרים יש קוהרנציה למה שטרנדי בעולם האופנה, אין ספק כי הדפסי הפרחים הקיטשים כבר איבדו את הרלוונטיות שלכם מזה מספר עונות ולכן האמירה של הקולקציה כולה אינה ברורה למתבונן. לקראת סוף הקולקציה, הדגמים משנים פאזה להדפסים סקוטיים וצבעים ניאוניים, וכעבור 93 דגמים אין מנוס מלקבוע: פשוט מדובר בקולקציה מתישה.

בעוד שהציפיה לקולקציות החדשות של מארק ג'ייקובס או רודארטה תמיד מרגשת, הקולקציות של דונה קארן תמיד צפויות מראש, עד הפרט הקטן, אלא שהפעם לא מדובר בהכרח בדבר רע. דונה קארן, יחד עם אוסקר דה לה רנטה ודיאן פון פירסטנברג, שייכים לנישת הניו יורקרים בעלי הסגולה, שמצליחים לרגש אותנו כל עונה מחדש, עם וריאציות שונות לאותם דגמים מנצחים. הסיבה להצלחתם האלמותית כנראה נובעת מקהל היעד של המעצבים, שהוא קלאסי, מבוגר וללא ספק עמיד יותר ביחס לקהלי היעד של המעצבים הצעירים יותר.

גם הפעם קיבלנו וריאציות מענגות לחליפות ה'היי אנד' של דונה קארן, שההתכתבות היחידה שלהן לעונת החורף היא הצבע האפור שמשחק ככלי דומיננטי לאורך כל התצוגה ובדי הצמר. השילוב בין בדי הצמר הנוקשים לבין הרכות של בדי השיפון והסאטן, יוצר ניגודיות נעימה לעין שבאה לידי ביטוי כמעט בכל אחד מהדגמים. גם ההתעלמות המוחלטת של קארן מטרנדים באה לידי ביטוי גם בהתמדה בשימוש בפרוות אמיתיות. בעוד שבתי אופנה צעירים יותר משתדלים לשווק עצמם כידידותיים לסביבה, קארן יודעת שהקהל שלה חף מאג'נדות חברתיות ומספקת לו את מה שהוא שואב בצמאון.

בין הלקוחות של דונה קארן ללקוחות של בטסי ג'ונסון, ניצבות כנראה הלקוחות של מוניק לולייה, שבוחרות שלא לשייך עצמן לשום צד במתרס. מדובר בקול השפוי של עולם האופנה, זה שלא נוהג ללבוש סמלי סטטוס מצד אחד, אך גם לא נוהג ללבוש בגדים שנועדו ללעג או לקלס אלא מעוניין לשמור על תדמית נקייה ואיכותית. הקולקציה של מוניק לולייה, בהתאם לכך, נראית כמו תוצר ביניים בין השמרנות של דונה קארן לבין הטירוף של בטסי ג'ונסון למשל, שכן בעולם האופנה, כפי שכבר למדנו, יש מקום בשפע גם לגוונים האפורים, ולא רק לקיצוניות של השחור והלבן.

הקולקציה ורסטילית מאוד, ועם זאת מצליחה לשמור על קו נקי ומאופק. שמלות הערב יכולות בקלות לשרת את אחת הכוכבות ההוליוודית בטקס האוסקר הקרוב, ויתאימו לכוכבות בעלות זוהר ישן כמו סקרלט ג'והנסון, בעוד שהקו היומיומי יתאים לנשות עסקים מתוחכמות שלא נוהגות ללבוש ג'ינס וז'קט לעבודה. אם חיפשתם חידוש אופנתי, דגמיה של לולייה הם בהחלט לא הפתרון. מה שכן תוכלו למצוא כאן הן שמלות ערב מרהיבות, שמוכיחות שוב שכוחו של בית האופנה הוא עדיין בליין בגדי הערב, לצד מלתחת עבודה אלגנטית ומתוחכמת.