ציון שנה למותו של אדם, מחייב את הוכחת גדלותו, היותו יוצא דופן, חד פעמי וכל מה שנופל תחת שמות תואר גרנדיוזיים שלא הולמים בדרך כלל את אלה שבין החיים. אלכסנדר מקווין, שנפרד באופן עצמאי מכל מה שהקיף אותו לפני 365 ימים לא מאפשר את זה. מי שאהב למשוך את המכנסיים כלפיי מטה בכל הזדמנות, לא היה אוהב לוודאי את כס המכובדים. גם לא במותו.

מקווין נטל את חייו בידיו בדיוק היום (11.2) לפני שנה. כעת, בהיעדרו, אפשר לבחון את מורשתו של מקווין לפי שלושת הפרמטרים שנותרים אחרי אנשים גדולים כמו מקווין: ההווה, ממלא המקום והיורש האופציונלי. ההווה הופך מיד לענן אבסטרקטי שמנסה להכיל את פועלו של הנעדר, עם כל הגודש שבדבר, אך הניסיון נכשל. ככלות הכל, אי אפשר למקם את העשייה של מקווין על נקודת זמן אחת. בטח לא ברגע העצירה.

וכך למעשה ההווה נותר ריק ממקווין. שנה אחרי מותו לא ניכר שמישהו או משהו הצליחו לשאוב באותו האופן את עולם האופנה, ולייצר את המופע שאי אפשר לעמוד מולו, כמו זה האחרון והבלתי נשכח של קיץ 2010. וכך, בזמן שהפריטים האחרונים מהקולקציה האחרונה שעיצב מקווין יורדים מהמדפים, העין לא מוצאת עוד ממלכה כמו זו שיצר. עיטורי זהב לא הפחידו אותו, וגם לא העתקים, כביכול מוחלטים, של השראות קדומות שמריחות מדקדנטיות צרופה וממכרת.

הכישלון של ההווה הרגעי הופך במהרה לחיפוש אחר ממלא המקום, במקרה הנוכחי ממלאת המקום. שרה ברטון, האסיסטנטית של מקווין היא זו שקיבלה לידיה את הניהול הקריאטיבי של בית האופנה שלו. ההיגיון בבחירתה נגע, מעבר לפועלה שלה וכישרונה, לעובדה שהייתה הכי קרובה אליו, וגם לשמירה של בית האופנה על פרופיל נמוך ומתאבל. בקולקציה של ברטון לקיץ הקרוב, ניכר הכבוד הרב שיש לה למאסטר שתחתיו עבדה, ושאותו היא מחליפה. רוחו נכחה שם, במידה, אך אופן הצגת הבגדים המקוויני היה חסרה.

הניסיון לחפש יורש למקווין אינו מגיע בתגובה למינויה של ברטון. הוא מגיע מהצורך למלא חור שנפער, ולא יכול להתמלא מיד, גם לא על ידי מי שהייתה הכי קרובה ליצירה. על שפת אותו בור עמוק שצועק ריק, ישנו חיפוש מתמיד אחרי קו שיזכיר את אותו הניצוץ, צבע או הדפס שיחזירו לחיים סיפור שלם, כזה שיצעק את נוכחותו של היורש.

365 ימים אינם מספיקים לטקס ההכתרה הזה. עם זאת, ישנו שם אחד שמושך את העין יותר ויותר, ומעלה את האפשרות שאולי דווקא מצדו של היידר אקרמן תנשב אותה הרוח. מי שהעלה על מסלולו האחרון קולקציית קיץ שהפכה נשים לאבירות בסאטן כחול, ורוד, אדום ושחור, יצר את הקולקציה הטובה ביותר של שבוע האופנה האחרון. הרבה הומור לא היה על המסלול הזה, אבל הרבה בד כן, והרבה קיפולי פליסה, ופסים שנמשכו לאחור מבלי לייצר חיבור הכרחי של סוגר, אלא כדי להעניק לבגדי הערב והיום הללו מלכותיות לא מתאמצת. הכי קרובה שאפשר לאלכסנדר שעליו אסור לומר אלכסנדר הגדול. מקסימום לי.