חצי שנה עברה מאז פתחה איילה מרומי, מעצבת המותג גוסטה, את חנותה השנייה. זו ממוקמת בשוק הפשפשים של יפו, כמעט נוגעת בדוכני הפריטים הישנים וברוכלים הוותיקים, בפינה ממנה אפשר להביט על כל המתרחש. "הרבה זמן חשבתי על המקום הזה. בדיזנגוף, שם נמצאת החנות הראשונה, אני קצת בצד. פה אני ממש במרכז. אולי זו התפתחות ברמת הביטחון העצמי שלי", מספרת מרומי על השינוי שחל בה בארבע השנים האחרונות.

האופנה האורבנית שמביאה איתה מרומי ליפו, היא בעלת קו סגנוני שאינו למוד מהפכות. זה כולל בעיקר פלטת צבעים אפורה ונוקשה, המטשטשת זהויות מגדריות ופריטים כמו עליוניות אוברסייז, מכנסי כותנה בגזרה גבוהה וצרה מאוד ושאר פריטי ג'רסי במעין דיגום חופשי קל-משקל, שהפכו לגרעין התא של המותג.

ההשראות לקולקציית החורף הן פטי סמית וז'אנל מונה, שתי יוצרות ואייקוני אופנה אמריקאיות שנודעו בזכות שימוש יצירתי, כמעט שובר גבולות ומגדרים, בגרדרובה הגברית. הבגדים של גוסטה מבקשים לעשות דבר דומה, ולהתחקות אחריהן, אולם ניכר שמרומי מסתבכת עם השראות גדולות מידי. שהרי אין פריט אחד בקולקציה שיש לו קשר רציני לטוקסידו. אך אם מתעלמים לרגע מאותן הצהרות, מגלים כי מדובר בקולקציה הבשלה ביותר של מרומי.

כך, העונה ניכר שדבר השתנה אצל מרומי, התחזק, אולי בזכות אותה חנות חדשה, שחלונותיה הגדולים מאפשרים לחוץ להתערבל עם הפנים, ולספוג את המולת העוברים והשבים ואת עידונו החסר של הרחוב. שמלת גלבייה עשויה בד טבעי ומחוספס, שצווארונו מדורג, או מעין וסט לבד, חסכני, חמור-סבר ומדוייק, שיש להם אפיל גברי, אך לא מהסוג המלוטש והגנדרני, מעידים על השתכללות המוכנה להתרחק מחולצות פשוטות ודקיקות.

התפתחות נוספת מבחינת עיצוב ואיכות, ניכרת בפריטים סרוגים, תוצאה של מציאת "מפעל קטן שסורג לנו לפי הזמנה", כפי שמסבירה מרומי. שמלת-סריג, סקסית אך שאינה קלת-דעת, מקבלת טקסטורה של פסי רוחב אטומי-שקופים, שנוצרת מהבדלים בגודל עיני הקשירה, או קרדיגן ארוך וחסר שרוולים, משוסע קרעים מכוונים, שתפר כתף כפול יוצר חזות מתעתעת של טורסו גברי.

הפריטים המוצלחים של הקולקציה, בולטים בה בעיקר בזכות העובדה שאוסף הבגדים הזה מזגזג בין קצוות. העיצובים שמתרחקים מהסגנון המוכר של גוסטה, זורחים על חשבונם של אלה השמרנים והפשטניים . ז'קט מחוייט והדוק, ששני דשיו הוגדלו לכדי רכיסת מעיל אופנוענים צידית, משיג לעצמו נקודות זכות רבות, ובצדק, בעיקר כאשר משווים אותו לחולצת טי קופסתית, המעוטרת שש צלקות-תפר חסרות פשר, שאינן מוסיפות לה דבר, הן מבחינת מבנה הבגד והן כאלמנט אסתטי.

אפקט דומה מתרחש כאשר בוחנים קרדיגן ארוך עם משחק קשירה מפותל בחזיתו, לאורו של זוג מכנסיים מכותנה כהה ומחוספסת, שכיסיו עשויים בד סאטן חלקלק. הראשון הוא דרמטי, ואורכו מנומק ביצירה של תנועה המתחקה אחר קרדיגן הרכוס רק בחלקו התחתון. השני לעומת זאת, אינו מפגין חשיבה מורכבת מספיק בגלל פרט סגנוני תפל למדי - מבריק לעומת מט - שאינו תורם לא לגבריות, לא לנשיות ולא מזכיר כלל את שתי המוזיקאיות.

ההשראות שמרומי בוחרת עונה אחר עונה (ציירים מהמאה ה-20, רומנטיקה מלנכולית) מנסות להצדיק את סגנונה הבלתי משתנה. עם הזמן הטכניקה הזו מצטיירת כהתנצלות שמטרתה להסיט את תשומת הלב מהעובדה שהיא אינה רוצה להחליף אותו. בפועל היא אינה צריכה, משום שכאשר היא מכירה בו לחלוטין, ומוכנה להודות שהעונה הבאה לא תשתנה באופן ניכר, היא תצליח לפתח אותו פי כמה. אומרים, שיצירתיות הגדולה ביותר, נובעת מההגבלות הגדולות ביותר. הקולקציה הנוכחית של גוסטה, מרמזת שיש אמת באימרה.