המון מילים נשפכו השנה על מגמת העקבים לגברים, שצוברת תאוצה וצפויה להגיע לשיא בקיץ הקרוב. ב'דיור הום' מציגים כבר כמה עונות מגפיים בעקב קובני בן 4 סנטימטרים, ז'יבנשי העפילו בקולקציית אביב 2011 בסנטימטר יותר, וריק אוונס וגארת פיו, נציגי המגזר האפל של עולם האופנה, הולכים על מינימום של 7 סנטימטרים. במילים אחרות, העננים מעט קרובים יותר וגם הגברים הופכים שבויים בקונספציה לפיה עובי הירך תלוי בגובה העקב.

אולם יש גם בשורה חדשה. כטבעה של כל מגמה, ברגע שהיא מתבססת היא פותחת את הדלת לווריאציות נוספות על אותו הרעיון. פיתוח הסיבולת לגובה איפשר החורף את פריצתו של טרנד עכשווי, בהיקף קטן יותר אך נוכח בבהירות: סוליות עבות במיוחד לגברים, הנמשכות לכל אורך הנעל. המאפיין את אותן סוליות מדוברות (בניגוד לסוליות צבא מחורצות או נעליים ספורטיביות, בסגנון מותג הניינטיז של שנות התשעים 'בופאלו'), הוא העובדה שאין להן עקב והן דומות באופן עקרוני לפלטפורמות. אלו אמנם דקות יותר מהמקבילות לנשים, אולם עדיין בולטות מספיק כדי שיהיה אפשר להגדיר את הגזרה שלהן ככזו.

שלא כמו בהופעת הפלטפורמות לנשים בשנות הארבעים, ולאחר מכן לשני המינים בתקופת הדיסקו של שנות השבעים, המגמה הנוכחית מפוקחת יותר, עצורה יותר ואוצרת בתוכה רוח חמורת-סבר. בית האופנה האיטלקי בוטגה ונטה, הוא אחד החלוצים שהשתמש באופן כה נרחב בנעלי גברים, שסולייתן עובתה באופן ניכר על ידי שכבות על שכבות של עור. בתצוגת חורף 2010-11, כמעט כל הנעליים על המסלול אופיינו באותו המוטיב, בין היה מדובר במגף כבד או נעל אלגנטית בעלת קימורים קלאסיים. האפקט העיקרי שהושג בעזרת הפלטפורמות, היה היכולת להעמיד נעליים שמעוררות אשליה של נוכחות מוצקה, אולי גם אגרסיביות, מבלי לפגום בעידון ובברק של הנעל. עבור בית האופנה זו הייתה פרשנות מרעננת לפאנק, והזדמנות להפגין תחכום מעורר צמא. נעליים בסגנון דומה הגה לקולקציית הגברים שלו גם מרק ג'ייקובס, אם כי אצלו סוליית העור הוחלפה בגומי. יחד עם מכנסיים בלוניים, שמכפלתם נוגעת בקו הקרסול ורק הבליטו את הנעליים הכבדות, הצללית הכללית הפכה אקסצנטרית פי כמה.

מה שהיה מנת חלקם של מעטים, הופך בעונה הבאה למשנתם של רבים אחרים. מיוצ'ה פראדה עוררה סערה רבתי בקולקציית 2011 של קו הגברים שלה, שעתידה להיכנס בסוף חודש הבא לחנויות, כאשר הצעידה דוגמנים בנעלי אוקספורד, בצבעוניות כמעט סכרינית, בעלות פלטפורמות עבות ומגושמות בכוונה. נעלי הליצנים האלה שברו באופן מוחלט את גבולות המקובל, גם בבחירת הצבעים הבלתי רגילה וגם בגובהה המוקצן של הסוליה. מנגד, פרשנות מרוככת יותר למגמה, נצפתה אצל צמד הבלגים כריס ואן אש ואן דמולימסטר. שם סוליות הגומי רחבות רק במקצת מהמקובל, אבל מספיקות כדי למשוך תשומת לב חלקה התחתון של הנעל.

הופעתן של סוליות עבות יותר אינה תלושה מהקשר. זהו מימד נוסף באבולוציה שחווה הארון הגברי בדרכו להשתחרר באופן מוחלט מהצללית הצרה, שדרשה נעליים צרות, נמוכות ושאינן בולטות בקו המתאר הגפרורי. זה גם המשותף לכל המעצבים המוזכרים – כל אחד מהם מנסה לנתץ את אג'נדת הסקיני, או לפחות להציע לה אלטרנטיבות. כי כשעולה הווליום באגף המכנסיים, מן הראוי שהוא יעלה גם בגזרת הנעליים.