חילופי עובדים ומינויים מפתיעים אינם חידוש עבור עולם האופנה התזזיתי. בשנת 2010 נרשמו חילופים כאלה בצמרת של ארבעה מבתי האופנה החשובים ביותר, וארבעה מעצבים חדשים קיבלו 15 דקות של חסד להוכיח שהם מתאימים לתפקידים הרמים. אלה הם:
העוזרת
בקטע וידיאו מצמרר שמסתובב ביוטיוב מצהיר המעצב אלכסנדר מקווין, שהתאבד בחודש פברואר השנה, כי לא היה רוצה לראות את המותג שלו ממשיך לחיות אחריו. "העיצובים והתצוגות שלי כל כך אישיים", טוען שם מקווין, "קשה לי לחשוב איך המותג יתקיים כשאני לא אהיה חלק ממנו". אלא שקבוצת "גוצ'י" מחזיקה ב־51 אחוזים ממניות המותג, ובעל המאה הוא תמיד בעל הדעה, ככה שבית האופנה המצליח של מקווין ממשיך גם ממשיך. חרושת שמועות שטפה את המותג אחרי מותו של מקווין, ולאוויר נזרק כמחליף שמו של המעצב המרתק גארת פיו, אבל לבסוף הייתה זו שרה ברטון, יד ימינו של מקווין בעשור האחרון, שנבחרה למילוי התקן הנחשק.
מאז המינוי הספיקה ברטון להלביש את ליידי גאגא ואת ליידי שרה ג'סיקה פרקר ולשחרר לאוויר קולקציית גברים וקולקציית ריזורט לנשים. מסקנות ראשוניות: ניכר כי האישה עבדה לצד מקווין וראתה בגד או שניים שזה עיצב.
כתב היד הגותי־בארוקי שאפיין את מקווין בחודשיו האחרונים דבק בקולקציית הריזורט שלה, שנראית כמו פרק ב' בקולקציית הקוטור של המעצב לחורף 2010 (היא הקולקציה האחרונה שמקווין עיצב, וברטון סיימה את העבודה עליה לאחר מותו). ואכן, בשבוע האופנה של קיץ 2011 שהתקיים בחודש שעבר, התמקדה קולקציית הביכורים של ברטון בהמשכיות הקו העיצובי של אביה הרוחני ולא הצליחה להיראות כמו קולקציה של מעצבת טרייה בעלת חזון אינדיבידואלי. קשה היה לפספס את העובדה שברטון שימרה בקנאות מעוררת הערכה את המסורת המקווינית, כולל חיבה נואשת למוטיבים מעולם בעלי הכנף והזוחלים, הרומנטיקה הגותית, הישבנים המודגשים והגזרות הטכנוקרטיות. הקולקציה זכתה לתשבחות רבות, ועיתונאית האופנה המוערכת הילרי אלכסנדר מהעיתון הבריטי "הטלגרף" אף הגדילה לעשות וכינתה אותה "מבריקה".
לעת עתה העתיד הברטוני נראה מבטיח, אך המבחן האמיתי של בית האופנה יהיה ברגע ששאילת אלמנטים ממוחו הקודח של המעצב המנוח תפסיק להיחשב כמחווה ותהפוך לסתם מִחזור חסר מעוף. האם ברטון תצליח לגייס את האומץ לפלס את דרכה ללבם של המבקרים והקהל בעזרת קו אמנותי עצמאי משלה, או שכל שנותר לנו הוא לשבת ולצפות בגסיסה האיטית והבלתי נמנעת של אחד מהמותגים הצעירים והחשובים של שני העשורים האחרונים?
הנסיך
הוא מגדיר את העיצובים שלו כ"בגדים שלא נטמעים ברקע", ויש לקוות שכך הוא הדבר, כי כרגע מוטל על ג'יילס דיקון להרים מאשפתות את בית האופנה "אונגרו". מאז פרישתו של המעצב עמנואל אונגרו בשנת 2004, עבר בית האופנה שלו טלטלות לא מעטות, תחלופה תכופה של יועצים ומעצבים ראשיים, עונות מדשדשות ושיתוף פעולה אחד, כושל במיוחד, עם ה"יועצת הקריאטיבית" לינדזי לוהן.
דיקון, שדבר מינויו לבית "אונגרו" נודע בחודש אפריל, סיים את לימודיו בשנת 1992 ונקטף מיד לעבוד אצל מעצב האופנה הצרפתי המשובח ז'אן שארל דה קסטלבז'אק. בשנת 1998 עבר למותג היוקרה האיטלקי "בוטגה ונטה" ועיצב
עבורו קולקציה מרשימה, שהציבה אותו בראש רשימת המעצבים החדשים שחובה לפקוח עליהם עין. טרם נחיתתו הסופית ב"אונגרו" הספיק דיקון להשתתף בעיצוב ליין תכשיטים לחברת "מולברי" ולשתף פעולה עם בתי אופנה נוספים.
את דרכו העצמאית החל דיקון בשבוע האופנה בלונדון בשנת 2004, אז זכה להצלחה מסחררת והפך לחביבן של לא מעט סלבריטאיות, ובהן קיילי מינוג ולילי אלן. הסגנון שלו אפל וניסיוני יותר מהמקובל ב"אונגרו", אבל המעצב טען שבכוונתו לפעול במסגרת הקו העיצובי המאפיין את המותג. למשל, לעצב שמלות בגזרת קומות, הדפסי נקודות וגוני פוקסיה.
השילוב בין המעצב האוונגרדי לבין "אונגרו" הוליד בסופו של דבר קולקציית ביכורים שזכתה לביקורות מעורבות. הקולקציה הוצגה בחלל זכוכית: דוגמניות בגילאים שונים ובשפתיים משוחות בגוני בורדו עז הסתובבו בין העיתונאים והקניינים, כאשר בידיהן כוסות שמפניה ולגופן בליל מגוון של שמלות שיפון אווריריות, נוצות יען דקדנטיות, ז'קטים מבד טוויד, שמלות קוקטייל עמוסות אפליקציות, שמלות מעטפת מג'רזי קליל וחליפות מכנסיים מחויטות. קייטי הורן, כתבת האופנה הידועה של ה"ניו יורק טיימס", טענה כי דיקון שאב יותר מדי השראה מהארכיון של "אונגרו" ונשען באופן בעייתי על עשיית העבר של המותג. סוזי מנקס ל"הראלד טריביון" טענה כי דיקון אמנם העניק נגיעות קומיקסיות מעניינות לקולקציה והקפיד על איכויות גימור מרשימות, אבל נדמה כי קפיצתו של המותג אל תוך המאה ה־21 עדיין מוטלת בספק.
התמוה
אם השם כריסטוף לומייר לא אומר לך דבר, את יכולה להיות בטוחה שהכול אצלך בסדר. פרנסי בית האופנה "הרמס" הפתיעו את עולם האופנה כולו כשמינו למעצב ראשי את לומייר, צרפתי בעל פרופיל ציבורי צנוע במיוחד. לומייר
"המינוי של כריסטוף יומרני", הודה פייר אלקסיס דומה, המנהל האמנותי הכללי של בית "הרמס" בפני כתב ה"ניו יורק טיימס". "אולי בעוד חמש שנים אביט לאחור ואבין שעשיתי טעות נוראית, אבל אני אוהב את זה. אני חושב שאנחנו צריכים את זה. 'הרמס' הוא מותג שמבוסס על שינויים וכולנו בו מאמינים שכישרון קודם לכול". מובן שלאנשים בבית האופנה היוקרתי לא מפריעה גם התמחותו של לומייר בעבודת קוטור סיזיפית אצל טיירי מוגלר, איב סאן לורן וכריסטיאן לקרואה. גם העובדה שעבודתו ב"לקוסט" יכולה לסייע ל"הרמס" לשחזר את מסורת השיק הספורטיבי של ראשית ימיו לא מזיקה כלל.
המושיע
ממש כמו שרה ברטון, גם סשה וולקוף, המנהל האמנותי החדש לבית "לקרואה", נקרא להחליף את המנטור שלו. המוחלף במקרה הזה, כריסטיאן לקרואה, עודו איתנו (טפו), אבל בית אופנת הקוטור הידוע שלו שבק חיים בסוף
עד כה הספיק וולקוף לשחרר, במהלך חודש יולי האחרון, קולקציית גברים
מרשימה במיוחד, אך קולקציות נשים או קוטור עדיין אינן בתכנית. "אנחנו
צריכים לסיים קודם לשלם את החובות", טוען וולקוף. "השנתיים האחרונות היו
כואבות מאוד... אבל אני מאמין שאפשר להציל את המותג". המעצב מתכנן להפוך
את המותג הקוטורי לנגיש יותר. "כשאתה אומר 'לקרואה', אנשים פוקחים עיניים
בהתלהבות", ממשיך וולקוף, "אבל אף אחד לא מאמין שהוא יכול להרשות לעצמו
פריט שלנו. אני רוצה לשנות את זה". מחזיקים לו אצבעות.
