יאמר לזכותו של ליבנה שהוא בחר שלא להתפזר על פני טרנדים שונים אלא לשלבם בטביעת האצבע הייחודית שלו, מה שמצליח ליצור תחושה של וינטג' מהסבנטיז, אך מספיקה סקירה קצרה בצבעים הדומיננטיים של הקולקציה (כחול כהה, אפור, פודרה וקאמל) או בהרכב הבדים (קטיפה) כדי להבין שאנחנו מקבלים כאן טרנדיות טהורה במסווה. מתבלטים לטובה בקולקציה שמלה א-סימטרית לבנה בסגנון יווני שעשויה להיות פתרון מעולה לכלה אנינת טעם שרוצה להיות שיקית גם ביום החתונה או מכנסי פנסים בגזרה גבוהה בסגנון שנות ה-70' המצליחים להיות טרנדיים אך גם מחמיאים להפליא בו זמנית.

קשה לדבר על הקולקציה החדשה של אלון ליבנה מבלי להזכיר את קולקציית הביכורים של גדי אלימלך ולעמוד על קווי הדימיון הרבים בין שני המעצבים. בשני המקרים מדובר במעצבים חדשים אשר מתמחים בעיצוב שמלות ערב דרמטיות בסגנון הוינטג'. בעוד שליבנה בחר בבטחון הנעים של שנות השבעים, אלימלך הגדיל ראש ופרש את הקולקציה שלו על גבי מספר עשורים, החל משנות העשרים של שמלות הפלאפר והמועדונים האפלוליים ועד הבוהו שיק של הסבנטיז. נדמה שדווקא הצורך של אלימלך להפתיע ולספק דרמה נטולת מעצורים בתור קולקציית הביכורים שלו היא זו שגרמה לה להתעלות על הקולקציה של ליבנה, שניסה להגיש קולקציה פרקטית ברובה.

קשה שלא להשוות בין שמלת הערב האפורה והמבריקה של אלון ליבנה, עם מפתח החזה הגיאומטרי והשרוולים התפוחים, לבין וריאציה כמעט זהה של אלימלך, שנראית כמו אחותה המוקצנת יותר של אותה שמלה בדיוק. גם יתר הדגמים חוטאים בדמיון מפליא וניכר כי שני המעצבים חתרו לאותו כיוון בדיוק - עיצוב בגדי ערב לנשים אמידות ולסלבריטאיות. מישהו אמר נינט?

נקודת היתרון של הקולקציה של ליבנה על פני זו של אלימלך, למעט נושא הפרקטיות, היא שמדובר בקולקציה הרבה יותר מגובשת ואחידה ביחס לאלימלך שמפלרטט עם מספר סגנונות, כיאה למעצב מתחיל. נדמה כי דווקא ההכלאה בין הפשרנות וסגנונו הקבוע של ליבנה לבין נסיונותיו הפרועים של אלימלך היתה עשויה להוליד קולקציה מושלמת, אך לעתים דווקא חוסר השלמות היא זו שמביאה לתוצאות מעניינות ובהתאם לכך קשה שלא להתאהב בדרמטיות של אלימלך או בפרקטיות המאופקת של ליבנה.