בתחילת החודש דיווח "ווג" הבריטי כי הבוטיקים של לואי ויטון בפאריס החלו לאחרונה לסגור את שעריהם שעה אחת מוקדם מהרגיל, בצעד חריג שנועד לווסת מעט את המכירות. מתברר כי המותג הצרפתי הוותיק נהנה באחרונה מצמיחה של 20% במכירות, אלא שמנהליו מתקשים לעמוד בדרישה הגוברת של הלקוחות ולחדש את מלאי המוצרים בחנויות. מכמויות האוטובוסים עמוסי התיירים, יפאנים ברובם, שעולים לרגל בכל יום לחנות הדגל של המותג בשאנז אליזה בעיר, אפשר להניח בטעות כי הבניין שהיא שוכנת בו, שאת חזיתו המעוגלת מעטרת מונוגרמת ענק מוזהבת של המותג ומעליה מתנוסס דגל צרפת, הוא אחד משבעת פלאי תבל החדשים.

בתצוגה שהעלה מארק ג'ייקובס בפאריס בתחילת החודש לקראת עונת אביב-קיץ 2011, הסגנון המצועצע והרברבני שהוא יוצר לבית לואי ויטון כבר שנים רבות נחגג ביתר שאת. שמלות הסאטן הארוכות בסגנון שנחאי שלבשו הדוגמניות עוטרו בציציות מתבדרות, מניפות התחרה שאחזו בידן עוטרו במונוגרמה של המותג, ואבנטים זרועי פאייטים חבקו שמלות לורקס רפויות בגוונים רוויים של סגול, כתום, טורקיז, ארגמן וצהוב.

קשה לדמיין כי רק לפני כעשור, כשקיבל לידיו את הניהול האמנותי של הבית, החזון האופנתי של ג'ייקובס למותג היוקרה הצרפתי המבוסס היה שונה לחלוטין. בקולקציה הראשונה שעיצב לו, ב-1997, ניכרו עדיין עקבות לסגנון הגראנג' שהיה מזוהה עם עבודתו של המעצב האמריקאי מאז הקולקציה השנויה במחלוקת שעיצב למותג פרי אליס ב-1993 (קולקציה שזכתה לשבחי מבקרי האופנה אבל נחלה כישלון מסחרי. מנהלי המותג החליטו שלא לייצרה וג'ייקובס פוטר מתפקידו כמעצב הראשי של המותג). הלוגו של המותג הוצנע אז מבעד לרכיסות של כפתורים, בתוך מכפלות של חולצות ומכנסיים או בסוליותיהן של נעליים.

"הקולקציה הראשונה של ג'ייקובס לוויטון, שהיתה היפה ביותר שלו עד כה, היתה מאוד מינימליסטית ומאופקת. הצבע ששלט בה היה אפור", נזכרת אנייס בארט, כיום בת 46, שנשכרה עם ג'ייקובס להקים ולנהל את מחלקת האופנה של המותג. "באותה עת, הזהות של המותג היתה קרובה יותר ברוחה למותגים סולידיים יותר, כמו למשל הרמס או מרטין מרג'לה, מבחינת שפת העיצוב, העידון והתחכום של הבגדים. אבל ברנאר ארנו (יו"ר תאגיד המותרות LVMH שבבעלותו המותג) לא אהב זאת כלל. הוא רצה משהו עשיר יותר, יוקרתי וצרפתי באופן מובהק. הרבה יותר זוהר". היא נזכרת כיצד הגיע הלה לפגישה עמה ועם ג'ייקובס, וסיפר להם כי הוא רואה לנגד עיניו בגדים נוצצים שיגרמו לקהל היפאני לחלום עליהם, ולא משום שיש בהם פרט מעודן שמקופל בתוך סריג קשמיר איכותי. "הוא רצה שהכל יהיה מוחצן ונגלה לעין, ובאותו רגע שונה לחלוטין החזון של המותג למה שאנחנו מכירים כיום".

מימין למעלה ובכיוון השעון: מארק ג'ייקובס, רנצו רוסו, סטלה מקרטני, ז'אן פול גוטייה. "ההסכם בין המשקיעים למעצבים צריך להיות מאוזן, כמו חוזה נישואים" | תצלומים: אימג' בנק / Getty Images, אי-פי, רויטרס

התקרית הזאת היא אולי הקיצונית ביותר שזכורה לבארט בקריירה הארוכה שלה בתחום האופנה, אבל היא מייצגת פן מסוים בפעילותה בשני העשורים האחרונים שבהם היתה אחראית על ניהול קווי ההלבשה של מותגים רבים, ביניהם סלין, תיירי מוגלר, קלואה ומרטין מרג'לה, ושימשה פעמים רבות כמתווכת בין בעליהם למנהלים האמנותיים שהתמנו לעמוד בראשם. "ישנו תמיד פער בין הציפיות של בעלי המניות בחברה לבין המעצבים הראשיים. למעצב יש חזון יצירתי מסוים למותג שהוא מוביל, שעה שלבעליו יש חזון שונה, שהוא כלכלי יותר בבסיסו. מטבע הדברים, זה יוצר לא מעט חיכוכים וחילוקי דעות". אשר למקרה של ויטון, היא מודה כי בסופו של דבר ארנו צדק בהחלטתו. "הוא הכיר את הדנ"א של המותג טוב יותר מאתנו, והוא ידע בדיוק לאן הוא רוצה לנתב את פעילותו. הוא הבין היטב את הנחיצות בלוגו חזק שיהיה מזוהה עם המותג, ואת הצורך לחשוף אותו ביתר שאת לקהל הלקוחות".

מקרה דומה זכור לה מהעת האחרונה, כשהמעצב הצרפתי הצעיר כריסטוף למייר התמנה להוביל את בית הרמס במקום ז'אן פול גוטייה. במקרה הזה החזון האופנתי של גוטייה היה דווקא מרחיק לכת מדי בשביל בית האופנה הוותיק, והמעצב נדרש למתן אותו מעט. "אני חושבת שזה היה הרגע הנכון לכולם לעשות שינוי", היא אומרת. "בהרמס היו צריכים למצוא את השורשים של הבית. גוטייה הוא גאון אופנה, אבל הרמס הוא לא באמת בית אופנה, אלא מותג מותרות שמתמחה במוצרי עור". בארט היתה מעורבת בתהליך בחירתו של למייר, יחד עם מנהלי הרמס. "פרט לכישרון המוכח שלו, בחרנו בו כי האמנו שהוא האדם המוכשר ביותר להבין את הצניעות של המותג, את היוקרה הנחבאת שלו. הוא עצמו אדם צנוע ודיסקרטי, והאישיות שלו התאימה לרוח המותג. הוא הבין שהאתגר הוא לא לעצב ז'קט יפה שיצטלם היטב במודעות הפרסום, אלא להציג בגדים אמיתיים שישרתו את הלקוחות לטווח הארוך. הוא הבין את התמצית של המותג".

אמריקאי בפאריס

את המהלך הזה עשתה בארט כחלק מתפקידה כמלהקת מעצבים. בארבע השנים האחרונות היא עומדת בראש סוכנות לליהוק מעצבים לבתי אופנה, ובמקביל היא מאתרת כישרונות צעירים ומבטיחים בתחום. "Agent Secret" שמה, והפעילות סביבה חשאית "לא פחות מזו של ג'יימס בונד", היא אומרת בחיוך. על דלת משרדה, ששוכן בקומה השנייה של בניין מגורים ברובע ה-6 בפאריס, אין שום סימן מזוהה. לא לוחית עם שם, ואפילו לא מספר על הדלת. רק זמזם קטן, שהלחיצה עליו מהוססת בשביל מי שמבקר במקום בפעם הראשונה. כרטיס הביקור של בארט חשאי לא פחות: על מלבן נייר לבן סטנדרטי צפים כמה מלבנים שחורים. פרטיה האישיים ופרטי ההתקשרות, שכתובים בלבן, מתגלים רק בתגובה למקור חום, לאחר שהיא מניחה על הכרטיס כף יד מטופחת.

ברגע שעוברים את מפתן הדלת, האווירה משתנה לחלוטין. בארט, תמירה, יפהפייה ונראית צעירה מכפי גילה, מחייכת באדיבות חמימה ונטולת כל חשדנות. לאופנה, היא מספרת, הגיעה כמעט במקרה. את תחילת דרכה היא עשתה בלימודי משפטים ומדעי המדינה. "התשוקה הראשונית שלי היתה פוליטיקה", היא אומרת. ואכן, היא החלה את דרכה המקצועית בפרלמנט הצרפתי. בגיל 24 החליטה להמשיך בלימודיה, ובחרה בלימודי מנהל עסקים ואופנה ב."Institut Francais de La Mode" "אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל חשתי אז שיש לי רגישות ליצירתיות. אני בעצמי לא יצירתית כלל", היא אומרת. שנה לאחר מכן החלה לעבוד בבית סלין כמנהלת מוצר. בית האופנה המנומנם נקנה באותה העת על ידי ארנו, רכישתו השנייה לאחר בית דיור. שלוש שנים מאוחר יותר היא קודמה לתפקיד האחראית על מחלקת השיווק של קו הביגוד המוכן ללבישה של הבית.

מרגע זה ואילך היא איישה משרות ניהול דומות במותגי אופנה רבים. "במשך 15 שנים הייתי אחראית על חטיבות שונות, ועבדתי תמיד בצמוד למנהלים אמנותיים. בלי לשים לב, התחלתי לגשר בין הסטודיו של המעצבים להנהלה הבכירה של המותג. בדרך כלל, השפות שהם דיברו היו שונות לחלוטין. מאחר שהבנתי את שתי השפות הללו, של הסטודיו לעיצוב ושל מחזיקי המניות בחברה, יכולתי לגשר ביניהם".

כחלק מתפקידה בבית לואי ויטון היא סייעה להרכיב את צוות המעצבים החדש של המותג. את הגיוסים הראשונים עשתה מתוך מעגל מכריה ומהרשת החברתית שטוותה סביבה במהלך השנים. "כישורי כמלהקת מעצבים החלו לצוץ בנקודה הזאת", היא אומרת. מדוע נבחר מעצב אמריקאי להוביל את קו הביגוד של אחד ממותגי היוקרה הידועים בצרפת? "יש סיבה טובה מאוד למינוי הזה. באותה העת, ב-1997, המותג לואי ויטון לא הצליח כל כך בארצות הברית. למעשה, זה היה השוק החלש ביותר שלו. מנהליו הבינו שכדי לחדור לשוק הזה יהיה עליהם לבנות למותג תדמית חזקה, ולכן בחרו במעצב האמריקאי הטוב ביותר של אותה תקופה, כדי שיפתח בשבילם את השערים לשוק האמריקאי".

בתחילת האלף הנוכחי החלה לעבוד בבית קלואה לצד המעצבת הבריטית סטלה מקרטני, וגם שם היא סייעה להרכיב מחדש את צוות המעצבים. "ההבדל היחיד היה שלא היה לנו כסף בכלל. בלואי ויטון יכולנו לקנות כל בד ולפתח כל פרט הכי קטן שרצינו במשך שבועות. אני זוכרת, למשל, שפיתוח של רקמה חדשה בתיק יד עלה לנו 10,000 יורו, וזה רק לדגם הראשוני". בתום תקופה קצרה בקלואה, עברה לבית מרטין מרג'לה. "עם מרג'לה הסיפור היה דומה. למותג לא היה כסף בכלל, עד שנמכר לרנצו רוסו (מייסד המותג דיזל ויו"ר חברת האחזקות OTB, שבבעלותה מותגי אופנה נוספים כגון ויקטור ורולף וסופיה קוקוסלאקי). פתאום אפשר היה לחנוך בוטיקים נוספים ברחבי העולם, לפתח קווי הלבשה חדשים, להשיק בושם ולהעלות תצוגות אופנה מושקעות במקום מצגות חבויות באתרים נידחים בעיר. זה העניק למותג אוויר חדש לנשימה".

באופן טבעי, המחלקות התרחבו בצורה משמעותית ובארט נדרשה לגייס מעצבים חדשים לשורות המותג. "אל מרג'לה היו מגיעות באופן תדיר פניות רבות ממעצבים צעירים וסטודנטים לאופנה מרחבי העולם. המותג הוא מעין המכה של המעצבים הצעירים. בשלב הזה החלטתי לקחת את תפקיד המלהקת לידיים. חלק מהמעצבים שאיתרתי למותג נמצאים שם עד היום, ואלה שלא התקדמו לעמדות בכירות בתעשייה. חלקם עובדים כיום עם פיבי פילו בסלין, חלקם עם אן דמולמסטר. אחד מהם, פול הלברס, משמש כיום כיד ימינו של מארק ג'ייקובס בלואי ויטון והוא המעצב הראשי של קולקציית בגדי הגברים. אני מאוד גאה בצוות שהרכבתי".

סוכנת 001

לפני כארבע שנים, כשמרג'לה החליט לעזוב את המותג, החליטה בארט כי הגיע הזמן לפתוח סוכנות עצמאית. "אני לא מלהקת רק מעצבים כמובן, אלא גם ארט-דירקטורים וכל המשרות שמסביב, מעצבי נעליים, תדמיתנים, מנהלי הפקה ועוד", היא אומרת. "ישנן המון משרות שמעורבות בתהליך העיצוב של קולקציה". כיום היא מעסיקה במשרד שתי עובדות נוספות, לכל אחת מהן מספר סידורי. מטבע הדברים היא סוכנת 001, וכל עובדת חדשה שבאה למשרד מקבלת מספר סידורי עולה. מאגר מידע שכולל מעצבים ואנשי מקצוע מתחום האופנה מכל העולם, צעירים ובכירים כאחד, נקרא, בהתאם, "גולדפינגר". "אנחנו שומרים על אווירה של צניעות וחשאיות. בגלל זה גם אין שום סימן על דלת הכניסה".

את פעילות המשרד היא החלה על הספה בדירתה. הפניות הראשונות הגיעו בעקבות כתבה שפורסמה עליה בירחון מקצועי בצרפת. "בין הלקוחות הראשונים שלי היו עמנואל אונגרו והצמד מריטה ופרנסואה ז'ירבו. בהמשך, אנשים שעבדתי אתם בעבר החלו להבין מה אני עושה ופנו אלי". כיום היא עובדת עם חברות שונות ובהן הרמס, סלין, אן דמולמיסטר, מארק ג'ייקובס, ג'ון גליאנו, לאנוון, ז'יוונשי, קנזו, באלמן. התיקים הרבים שמסודרים על המדפים מייצגים רשימה נכבדת של מותגי אופנה מן השורה הראשונה.

בארט מפנה את תשומת הלב לכך שהיא עובדת בעיקר עם בתי אופנה שבשליטת התאגיד LVMH. לקונצרן האופנה PPR יש חוזה עבודה בלעדי עם סוכנות ליהוק מעצבים ותיקה בעיר, "Floriane de Saint Pierre & associates". "היא ציידת מוחות אמיתית", היא אומרת על מנהלת הסוכנות. את עצמה היא אינה מחשיבה לציידת כשרונות, ולא רק מפאת צניעותה: "כאדם שעבד בניהול של פרויקטים ובנה צוותים של מעצבים בתעשייה, אני מבינה לעומק את הצרכים של בתי האופנה הללו. את התפקיד שלי אני רואה יותר כמתווכת".

הקטלוגים ותיקי העבודות שמונחים ליד שולחנה מרמזים אחרת. במקביל לעבודתה השוטפת עם מותגי האופנה המבוססים, היא מסייעת למעצבים צעירים מכל העולם לעשות את צעדיהם הראשונים בתעשייה. "אני מייעצת להם ומכוונת אותם, ובחלק מהמקרים מנסה לעזור להם למצוא תומך כלכלי. אבל זה בעייתי מאוד. מצד אחד קשה לשרוד בתעשייה ללא משקיע כלכלי, ומצד שני אני לא רוצה שמעצב צעיר ייאלץ למכור את המותג העצמאי שלו לפני שהוא בכלל התחיל לצמוח. ההסכם ביניהם צריך להיות מאוזן, כמו חוזה נישואים ששני הצדדים יוצאים נשכרים ממנו".

כיצד היא מזהה כישרונות חדשים? "ראשית אני פוגשת את המעצבים כמה פעמים, ומבקשת מהם להראות לי את ספר ההשראות שלהם. אבל זה לא מסתכם רק בהעפת מבט בספר הסקיצות שלהם. אני מנהלת אתם שיחות על העולם התרבותי שלהם, על האישיות שלהם והאופן שבו הם מנהלים את חייהם. רק אז אני יכולה לאמוד את כישוריהם ולדעת לאיזה בית אופנה להפנות אותם".

במשך השיחה עלו קווים מקבילים בין פעילותה בשנים האחרונות בתעשיית האופנה לבין עבודתה בשדה הפוליטי בצעירותה. "אין ספק שניסיון העבר שלי בפרלמנט הצרפתי עזר לי מאוד בנקודות שונות במשך הקריירה שלי בתחום האופנה. היו רגעים שנאלצתי להתמודד עם ראש הממשלה בנושאי תקציבים וזה היה מאוד מעניין. אני חושבת שזה נתן לי את הכישורים לנהל משא ומתן עם מגוון של אנשים בתחום - מהצד העסקי והיצירתי". היא מהרהרת לרגע ומוסיפה: "אופנה היא לא התשוקה שלי. יצירתיות היא התשוקה האמיתית שלי".