הצעד הראשון שלי בדרך אל כיבוש הלבבות המעוצבים והקרים של דרי שבוע האופנה היה הבחירה בנעלי עקב. בי נשבעתי שלא ארד מעשרת הס"מ הנוספים שהבאתי איתי מהארץ וכדי שלא אכנע, נמנעתי מלהביא זוג נעליים שטוח נוסף. קשיחות - זו מילת המפתח. אני אנצח אותן במגרש שלהן, או לפחות אסבול משברי הליכה בניסיון לעשות זאת. איזו טעות.

מימין: היפיות בוהמית ומנומרת בבלו מרין; צבעים זרחניים והדפסים שבטיים, מיסוני; פשטות בצבעים בוהקים, Costume National

התצוגה הראשונה שאליה הוזמנתי, באדיבות חברת M.A.C האחראית לאיפור בתצוגות, היא של חברת האופנה האיטלקית Costume National. לבשתי את מיטב מחלצות הקיץ שלי, מסוג האאוטפיטים שבארץ אני נוהגת להפציע בהם לחתונות. בחוץ גשם זלעפות אך אני, בעלת הדימוי העצמי של בחורה שנהנית מהחיים בריביירה, בחרתי לוותר על מטרייה ומעיל. בעוד הפריזורה שעליה עמלתי קורסת אל תוך פרצופי, אני מגיעה אל הכניסה של מאחורי הקלעים, שם מקדמת את פניי מלאני, נציגת יחסי הציבור של חברת האיפור M.A.C באירופה ובמזרח התיכון. מלאני היא המארחת שלי, והפנים המחייכות הראשונות וכנראה גם האחרונות שאתקל בהן.

מיד כשאני נכנסת ברור לי שטעיתי בבחירת הבגדים. כולם סביבי חזק בקז'ואל: מגפונים, צעיפים, מטפחות, ג'ינסים, ז'קטים, המון שכבות ובעיקר דיוק. כולם כל כך שיקים ונונשלנטיים, שהגרדרובה שלי נראית מתאמצת מאוד לעומתם. הניסיונות להפעיל את השארם הפלרטטני, שעובדים בכל בר תל אביבי, נתקלים בחומה של אדישות מהולה בבוז. ניכר לכל שאני ושמלת הטופ שופ הסופר מאגניבה שלי שייכים למקום אחר לגמרי, לשבוע האופנה באזרבייג'אן אולי.

דוגמנית אוכלת תפוח ירוק. קלאסיקה (צילום: הדר טורוביץ)

לעולם האופנה חוקים ברורים, והיררכיות ברורות עוד יותר. כל עוד כל אחד ממלא את תפקידו בכוח, אין סיבה ששלטון האימים יופל. הראשון במעמד הוא המעצב. אניו קפסה, במקרה שלנו, שמסתובב בחדר כמו קינג ומלהג תחת כל מיקרופון על הקולקציה שאנחנו עתידים לראות. מיד אחריו נמצאים מעצב השיער ואמנית האיפור שעל פי חזונם האמנותי יישק דבר. סביבם מזמזמים בקן צרעות שכולו תוספות שיער ורימל המאפרים והספרים, שתפקידם להוציא לפועל את הבשורה. אוכלוסייה נוספת שתופסת חלק נרחב מהחלל הם אנשי התקשורת: צלמים, כתבי פרינט ואינטרנט, מראיינים, בלוגרים ופמליותיהם הכנועות. ובל נשכח את הדוגמנים והדוגמניות - תת קבוצה נפרדת ומורמת מעם (אגב, מילולית לחלוטין) - הם מסתובבים כ–45 ס"מ מעל כל השאר וכל קיומם מדיף ריחות חזקים וממסטלים של ספריי לשיער. דבק? גז מזגנים? קוק? עזבו אתכם משטויות, הסטלה הכי טובה בעיר נמצאת כאן, והיא גם תדאג להפוך את התסרוקת שלכם לבטון יצוק. שניים במחיר אחד. דיל או לא דיל?

Costume National הוא לא אחד מבתי האופנה החשובים שלוקחים חלק בפסטיבל הסטייל האיטלקי, אבל בניגוד לאאוטפיטים המשעממים, האיפור בתצוגה מחמם את הלב. גוונים זהובים וחמים, שכוללים הרבה גוני ברונזה מטאליים משוחים לדוגמניות על העיניים וניחוחות של קרמל ותפוז על השפתיים והלחיים, והמראה משדר איזו חמימות סבנטיזית זוהרת של נערות שזופות. בעוד מריחת מייק־אפ אגבית על ידי יוצרת מראה פלסטרי עייף, כשהמאפרת הראשית של מ.א.ק עושה זאת, הבנות שיוצאות תחת ידיה נראות כברבורי קשמיר רכים. אולי זה ההיילייטר. אולי זה הספריי לשיער ששאפתי כשהן חלפו על פניי. הייתי שמחה לשבת ולבהות בהן הופכות למלאכיות עוד שעות רבות, אבל אני לא בדיוק יושבת, אני עומדת, אני על עקבים, בחוץ יש גשם ואין לי מטרייה.

מאחורי הקלעים של המסלול (צילום: הדר טורוביץ)

מרחוק עולה באפי ניחוח מוכר - עשן סיגריות דוחות. מצוין, אלך לי אל פינת המעשנים ואחפש שם חברים, אחים לסרטן הממשמש ובא. אחרי שדוגמן שדוף בעל לוק נרקוטי במיוחד משנורר ממני ארבע סיגריות (לו, לסוכן שלו, לבחורה שהוא בטח יענג הלילה ואחת לכל מקרה שלא יבוא), הוא גומל לי ב"את מגיעה לאפטר פארטי של ג'יבנשי הלילה?". "בטח", אני עונה במבט ששאלתי מבן סטילר ב"זולנדר", "תזכיר לי איפה זה?". הוא סוקר אותי בזריזות, מבין עם מי יש לו עסק ממלמל שם של רחוב שלא קיים, ונמלט. אחרי עוד שלושה מפחי נפש דומים עם עורכת האופנה של "מארי קלייר" בריטניה, צלם סטילס של "אל" האיטלקי וסדרן חתיך במיוחד, מבחין בייאושי אחד מצלמי ערוץ האופנה. "אולי פשוט תיקחי את אחת המטריות שמונחות פה", הוא מציע. "לגנוב?", אני מתפלאה. הוא מביט בי במבט שכולו רחמים, כאילו אומר, "מה כבר יש לך להפסיד". אני מחזירה לו מבט מתנשא ויוצאת אל הגשם.

למחרת אני כבר למודת קרבות, מנוסה, ותיקה, יודעת מה ללבוש ואיך להסתכל בלבן של העיניים של כל נערות הזוהר האירופיות ששוטפות את התצוגה השנייה אליה אני מגיעה - התצוגה של בלו מרין. כאן כבר מדובר באירוע תקשורתי של ממש, שאליו נוהרים כל אנשי החברה הגבוהה במילאנו, שמלות ערב יוקרתיות, מקטורנים מהודקים, תחרות והרבה מאוד בלינג. ואני? אני הלכתי על קוד הלבוש הקז'ואלי שראיתי אתמול ערב. שיט! איפה ספר ההוראות ולמה לא קיבלתי עותק.

• הכתבה המלאה מתפרסמת בגליון החדש של "פנאי פלוס"