האם אלה הם חומרים ראויים לגיליון האמנות השנתי והאם קרדשיאן, שאינה 'מייצרת' דבר היא בכלל אמנית? השאלות האלו מתעצמות כאשר לוקחים בחשבון את העובדה ש-W נחשב למגזין איכותי ומעמיק יחסית במדיום תקשורת האופנה. עצם הבחירה שלו בדמות המייצגת את מהותו של הטעם הרע והפופולרי, מעידה כי הוא מוכן לערער על סגנונו האליטיסטי, להתבונן במקורות השראה חדשים, ולקחת חלק פעיל בדיון הנצחי על "מהי אמנות?".

סביר שהשאלות האלה, על מה ראוי ומה בלתי ראוי, מעסיקות גם את המגזין עצמו, שעבר לאחרונה מהפך ומבסס דרך חדשה. לפני מספר חודשים מונה סטפנו טונקי, לשעבר עורך מוסף הסגנון של הניו יורק טיימס, לעורך הראשי של W. מינויו נועד לעורר את המגזין שהיה נחשב שמרני, ומכאן, שהבחירות הפרובוקטיביות המאפיינות את שלושת הגיליונות האחרונים הן חלק מאותו תהליך של התחדשות. גיליון ספטמבר, הראשון תחת עריכתו, קידם על השער דוגמניות שאינן מוכרות, כהתרסה כנגד ההתעסקות המוגזמת בסוגיית 'מי תככב על השער הנחשב של השנה?'; גיליון אוקטובר, שנושאו היה זוגות, הציג שלא כהרגלו של המגזין גם אופנת גברים, ואופנת גברים על נשים.