"רציתי שנשים יוכלו להתעופף", אמר אלבר אלבז, המנהל האמנותי של בית האופנה הצרפתי לנווין, שניות לאחר תצוגת קיץ 2011 בראיון וידאו לעיתונאי האופנה הבריטי טים בלנקס.
התצוגה, שנערכה ביום שישי האחרון במסגרת שבוע האופנה של פריז, נפתחה בדיוק עם הצהרת הכוונות הזו – בשלוש מערכות לבוש שהיו עשויות מחלק עליון הדוק מאוד, אלסטי כבגד גוף, וחצאית ארוכה ורחבה, אוורירית בעיקר, עשויה קפלים-קפלים. כה קלה הייתה החצאית, וכה נתונה לתנועת גוף הדוגמניות והרוח שנוצרה מהליכתן החדה, שלרגעים היא דמתה למערבולת המותירה אחריה שובלים דקים. ללא ספק זוהי דוגמה משכנעת מאוד לתעופה אנושית.
אבל למרות הדרמה שאותו ריחוף יצר ברגע שפקד את המסלול, הוא אינו גולת הכותרת של הקולקציה. את אלבז מעניין מושג גדול יותר - קו התפר בו נפגשים ניגודים. לאורכה של הקולקציה, חלקים שאינם מתאימים כביכול, הותכו זה לזה והוצגו בסמיכות זה לזה. העיסוק בניגודים נראה לא רק באופן הצמדתם של בדים רכים מאוד עם בדים נוקשים ובנויים יותר, כפי שהדגימה תחילתה של התצוגה, אלא בכל מובן אפשרי אחר. החל משימוש בצבעים מנוגדים, לעיתים במערכת לבוש אחת, ועד מכנסיים צרים וחצאיות הדוקות, שנלבשו דווקא עם בלייזרים קופסתיים ונפוחים. אפילו מבחינה סגנונית, אלבז הרשה לעצמו לקפץ בין טון ניאו-שבטי, עמוס בתכשיטים וחלקי מתכת, לבין שמלות חסכניות ומינימליסטיות, חמורות סבר. ויש עוד, כמו הצללית שלא שמרה בכוונה על אחידות, וזגזגה בין קו מתאר המשורטט רחוק מהגוף, ועד זה המשרטט את הגוף עצמו.
היתרון הבולט שבפיתוח הניגודיות הוא ביצירת תנועה, שעל חשבונה של קוהרנטיות, יכלה להמשיך ולהיות נועזת ובלתי צפויה. הקולקציה שמרה על דופק פראי שמקורו באדרנלין שמביאה איתה הסכנה. היא חשפה את רצונו של המעצב לאתגר את נוסחת שמלות הדרפֵה והחליפות הבנויות, שהפכו כבר לכתב ידו המוכר, ולנסות לבדוק כיצד הן פועלות כאשר מזיזים אותם מהמשבצת שהוכיחה את עצמה. בין אם הפך אותן למשהו אחר לגמרי, ובין אם יצר מהן שעטנז מוחלט. זהו מושג משמעותי של השתחררות.
אולי כאן טמונה התשובה לשאלה מדוע בחר אלבז להוציא למסלול חלק מהדוגמניות בנעליים שטוחות לגמרי לצד אחרות על עקבי אימיים – הוא רצה להראות, שניגוד לקלישאה שגם הוא אחז בה בעבר, חזות של אישה חזקה לא חייבת להיעזר בעקבים. עכשיו יש שיאמרו, שזוהי התעופפות אמיתית.
התצוגה, שנערכה ביום שישי האחרון במסגרת שבוע האופנה של פריז, נפתחה בדיוק עם הצהרת הכוונות הזו – בשלוש מערכות לבוש שהיו עשויות מחלק עליון הדוק מאוד, אלסטי כבגד גוף, וחצאית ארוכה ורחבה, אוורירית בעיקר, עשויה קפלים-קפלים. כה קלה הייתה החצאית, וכה נתונה לתנועת גוף הדוגמניות והרוח שנוצרה מהליכתן החדה, שלרגעים היא דמתה למערבולת המותירה אחריה שובלים דקים. ללא ספק זוהי דוגמה משכנעת מאוד לתעופה אנושית.
אבל למרות הדרמה שאותו ריחוף יצר ברגע שפקד את המסלול, הוא אינו גולת הכותרת של הקולקציה. את אלבז מעניין מושג גדול יותר - קו התפר בו נפגשים ניגודים. לאורכה של הקולקציה, חלקים שאינם מתאימים כביכול, הותכו זה לזה והוצגו בסמיכות זה לזה. העיסוק בניגודים נראה לא רק באופן הצמדתם של בדים רכים מאוד עם בדים נוקשים ובנויים יותר, כפי שהדגימה תחילתה של התצוגה, אלא בכל מובן אפשרי אחר. החל משימוש בצבעים מנוגדים, לעיתים במערכת לבוש אחת, ועד מכנסיים צרים וחצאיות הדוקות, שנלבשו דווקא עם בלייזרים קופסתיים ונפוחים. אפילו מבחינה סגנונית, אלבז הרשה לעצמו לקפץ בין טון ניאו-שבטי, עמוס בתכשיטים וחלקי מתכת, לבין שמלות חסכניות ומינימליסטיות, חמורות סבר. ויש עוד, כמו הצללית שלא שמרה בכוונה על אחידות, וזגזגה בין קו מתאר המשורטט רחוק מהגוף, ועד זה המשרטט את הגוף עצמו.
היתרון הבולט שבפיתוח הניגודיות הוא ביצירת תנועה, שעל חשבונה של קוהרנטיות, יכלה להמשיך ולהיות נועזת ובלתי צפויה. הקולקציה שמרה על דופק פראי שמקורו באדרנלין שמביאה איתה הסכנה. היא חשפה את רצונו של המעצב לאתגר את נוסחת שמלות הדרפֵה והחליפות הבנויות, שהפכו כבר לכתב ידו המוכר, ולנסות לבדוק כיצד הן פועלות כאשר מזיזים אותם מהמשבצת שהוכיחה את עצמה. בין אם הפך אותן למשהו אחר לגמרי, ובין אם יצר מהן שעטנז מוחלט. זהו מושג משמעותי של השתחררות.
אולי כאן טמונה התשובה לשאלה מדוע בחר אלבז להוציא למסלול חלק מהדוגמניות בנעליים שטוחות לגמרי לצד אחרות על עקבי אימיים – הוא רצה להראות, שניגוד לקלישאה שגם הוא אחז בה בעבר, חזות של אישה חזקה לא חייבת להיעזר בעקבים. עכשיו יש שיאמרו, שזוהי התעופפות אמיתית.
