סגול עז, כתום תוסס, ירוק דשא - המעצבים חשפו את צבעיהם האמיתיים בעונה אופטימית ורוויית אנרגיות במילאנו, ומי שמעז הוא המנצח. רוח התעוזה בתצוגה של ג'יל סנדר סיכמה זאת היטב: ססגונית, נועזת ומקורית. אך משב הרוח של שמלות התחרה הלבנות כשלג שהציגו דומניקו דולצ'ה וסטפנו גבאנה הותיר גם הוא חותם מרשים.
"אמש פחדתי מאוד", אמר המעצב של ג'יל סנדר, ראף סימונס, לאחר שהקהל קם על רגליו וכיבד אותו בתשואות רמות על ששידך חולצות טי לבנות וחצאיות גדולות וארוכות בצבעים עזים - לוק הדור, שהוא שיווה לו מראה מודרני בקווים גרפיים ובצורות אדריכליות. מחוות גדולות נוספות כללו חצאיות וולאן בצבעי יסוד סביב הירכיים, מכנסיים רחבים ושמלות צרות באורך השוק, בפסים אנכיים או אופקיים. אפילו התיקים היו מקוריים: שפע של תיקי קניות נישאים מניילון מפוספס. המוקד בתצוגה היה איזון עדין בין בגדים ספורטיביים - בצורת מעילים גדולים וקלים או חולצות טי פשוטות - לבין חצאיות סלון ישרות, ארוכות ושופעות בד. היו רמזים לאיב סן לורן בצבעים העזים ובגזרות האנינות, אך זו היתה תצוגה שהעבירה את האופנה אל העשור החדש. "חשבתי על מקסימליזם - על הצורות והגזרות, בקודים שאפשר לשלב בשפת התפירה העלית של ג'יל סנדר", אמר סימונס. הרושם המתמשך היה של צבע וצורה במחוות סוחפות שרוממו את האופנה, ועם זאת הצליחו לשוות לה איכות מציאותית ומלאת עוצמה.
דולצ'ה וגבאנה ריעננו את האסתטיקה חמת המזג שלהם, והציגו קולקציה שהיתה מחווה מתוקה הן ליופי הטבעי והן למורשת של עבודת יד מלאכת מחשבת בדרום הים התיכון. "התחלנו בקונצפט של נדוניה שכלה מביאה אתה, לבנים, כלי מיטה וכדומה - כאילו נערה צעירה לוקחת את כל התחרה והמשי - ועיצבנו זאת בדרך אחרת", אמר גבאנה כדי להסביר את חולצות הכפתורים החינניות, את המכנסיים הקצרים העליזים ואת השמלות הצרות מכותנה לבנה. זה היה יכול להיות רמיקס של חזייה ותחתונים הנראים מבעד לבגדים, הסיפור המוכר של דולצ'ה וגבאנה. אך הכלה לעתיד לא הותירה בגדים תחתונים רבים במגירה שלה, שכן היו שם אפליקציות של פרחי תחרה, אפילו על נעלי פלטפורמה, תיקי קרושה ומכנסיים תפוחים מרקמה אנגלית. היו גם כמה שמלות שחורות בסגנון האלמנה העליזה. הסטייה היחידה מהלבן הטהור היתה פרחים ששולבו בתוך התחרה בדרך מקסימה, שגרמה להם להיראות כצמחיית אופנה חדשה. בעונה של צבעים מסנוורים, התצוגה של דולצ'ה וגבאנה היתה מעין מרענן חיך - וגם דוגמה לתחכום החדש שהמעצבים מביאים לבגדים שלהם, שבעבר היו לוהטים ממיניות.
טורבינות רוח חקלאיות
קונסואלו קסטיליוני אמרה על מטרתה בקולקציה חזקה במיוחד של מארני: "לדחוף את הסגנון הספורטיבי רחוק ככל האפשר - בצבעים, בבדים ובעיטורים". כמו בתצוגות אחרות בעונה המוצלחת במילאנו, הצבע קפץ החוצה בגוני יסוד כגון כחול ואדום, שאחר כך התמוססו לטורקיז ולכתום. אך הצבעים האלה היו במקרים רבים רק מרכיב אחד בבגדי הספורט ברוח האקסטרים. החל בכובעי השחייה, דרך הטוניקות וכלה במכנסי רוכבי האופניים, התלבושות טופלו בדרכים מרתקות, מבדים היפר-מודרניים עד תחרה מסורתית ופריכה. הטוניקות היו מעור, עם ניקובים נועזים, או מתחרה לבנה שבחזיתה אפליקציות פרחים. התוצאה היתה מיזוג בין בגדים מחויטים וספורטיביים, שמסתמן כלוק הנוכחי. קסטיליוני נשמעה לצו האופנה של וולנים תפוחים ופסים דיגיטליים. אך הרעיונות האלה שולבו בחזון ייחודי: שיגיוני, מלא דמיון ובכל זאת נטוע בטבע, למן שרשרות חרוזי הזכוכית האתניות ועד הסנדלים הגיאומטריים העבים. התצוגה היתה דוגמה טובה נוספת למעצבת איטלקייה שמרימה את הרף.
מסע רכבת ההרים הפרוע של מיסוני דרך סגנון ההיפ-הופ של שנות ה-90 היה צריך להיות רגע מבריק לבית אופנה שבנוי על מורשת הצבע וההדפסים שלו. אך הכובעים היפאניים, גרסאות הענק להדפסי הזיגזג האופייניים למותג והאותיות האקראיות על בגדים עצומי ממדים שנראו בתצוגה היו פשוט מוזרים. "הרבה תרבות שחורה, אבל פחות אתנית - יותר מטרופוליטנית", אמרה מרגריטה מיסוני, שמשמשת כעת מעצבת אביזרים ומקור השראה לאמה, אנג'לה. בעונה שעברה הציגו השתיים גרסאות של שמיכות שדיברו אל הרגש. הפעם הסתירו הגזרות הרבועות לחלוטין את קווי המתאר של הגוף. יצירות הבד שהגיעו עד הקרסוליים, בשכבות של צבעים עזים, נדמו כאילו איזה ראפר מאלתר תפס שטיח והשתמש בו לריקוד ברייקדאנס ברחוב. "הגיע הזמן לעשות כיף באופנה", אמרה אנג'לה מיסוני, ששלחה את הדוגמניות למסלול בפינאלה, מנופפות את זרועותיהן כטורבינות רוח חקלאיות. כיף? אולי. אבל התצוגה הזאת היתה זקוקה ליותר אירוניה - שלא לדבר על בגדים מובנים - כדי שתהיה מוצלחת.
הבגדים הנינוחים, ספוגי חוכמת הרחוב, המרוחקים מן הגוף בצורת A, קראו תיגר על האלגנטיות המהודרת בתצוגה של בוטגה ונטה. כך היו גם הסנדלים השטוחים והאווירה הספורטיבית שנשבה מרשת שהוחדרה בחלקה האמצעי של שמלת ג'רסי שחורה מפשתן, והוסיפה משטח מחורר לתיק עור גושני. כדי לאותת שהמעצב תומס מאייר יורד אל לב העיר מהאזור היוקרתי, נשמעה בפסקול קקופוניה אורבנית של צמיגים חורקים.
"בגדים ליום-יום, להתרוצצות מכאן לשם - ולא בגדים לשטיח האדום", אמר מאייר מאחורי הקלעים, כהסבר לחליפות שבהן ז'קט רשמי הצטרף למכנסוני חיתול מודפסים, ובגד גוף רך התמוסס אל תוך מכנסי שרוואל רחבים.
הוצגו גם שמלות נשיות שציציות של נוצות ריחפו על פניהן, וחולצות מבדים שמזכירים נייר התנפחו מעל מכנסיים קצרים. עיטורי הפלומה ושמלות המשי שהוצגו בסיום הזכירו קולקציות קודמות של בוטגה. אך נדמה שמאייר קיבל החלטה אינטלקטואלית לסטות מהאסתטיקה האלגנטית שלו, והיה טוב לראות את השינוי. הרפיון והנינוחות של גזרות ה-A והשיער הלח בעיצוב טבעי יצרו מראה יום-יומי נינוח. אף שהקולקציה היתה יכולה להפיק תועלת מפרצי הצבע העזים שהופיעו על מסלולים אחרים, מאייר דבק בחזון שלו, ונשים יאמצו את הבגדים שלו בזכות העקביות הזאת.
דמיינו את אמיליו פוצ'י, האריסטוקרט מפירנצה שעלה לגדולה בקרב חובבי האופנה מחוג הסילון, לוקח את אנשי החברה הגבוהה לבילוי נטול יומרות באי יווני בקיץ חם. כך רימזה הקולקציה של המעצב פיטר דנדאס, שחזונו היה דוגמניות שזופות שהציגו לראווה את עורן השחום במראה היפי-יוקרתי בשמלות אגאיות כחולות, שהשסע במכפלתן הארוכה מאפשר להציץ אל הרגליים בגון הברונזה במגפי השרוכים הגבוהים. עוד שרוכים, ברוח ז'קט הספארי של איב סן לורן, הופיעו מעל פתחים גדולים בחזית השמלות, והדיפו ניחוח של הוללות בנוסח שנות ה-70.
אך האשה הצעירה הזאת לא התבטלה על החוף בחוסר מעש: היא הציגה את עבודת הקרושה שלה, למשל בגד ים זעיר שבזעירים, שבקושי היה יכול לכסות את קיילי מינוג קטנת המידות שישבה בשורה הראשונה. נוכחותה של כוכבת פופ, שישבה סמוך לבלוגר בריאן בוי, אמרה הכל על התצוגה של בגדים ססגוניים, סקסיים, פשוטים, המכוונת מלוא הגוף אל צלמי הפפראצי. "רציתי אותנטיות, בעיטה במוסכמות וחוסר דאגה", אמר דנדאס, שבית הקיט שלו שבאיי יוון, במרחק רב ממולדתו נורווגיה, הוא ששימש מקור השראה לתצוגה של פוצ'י.
קשה להחליט אם הנופך הרוקיסטי הבסיסי והמיני שהוענק לחזון שטוף השמש והאריסטוקרטי של אמיליו פוצ'י הוא מהלך זול או מחוכם. אך האופנה ממשיכה לשנות את צורתה וליהפך לשואו ביזנס, ולכן עלינו להתכונן לראות את קצף הגלים של איי יוון נשבר על השטיח האדום.
אופרה אחרת
הצלילים הגבוהים של "כרמן" גברו על הרוקנרול המוכר בתצוגה של ורסאצ'ה. אך בקולקציה המצוחצחת והמבוקרת להפליא של דונטלה ורסאצ'ה לא היה דבר שמתאים ללהט ולטירוף של האופרה הזאת. זו היתה תצוגה אלגנטית ומחוצפת בעת ובעונה אחת, אך היא הותירה תחושה שאיש אינו משחרר צעקה אופראית גדולה מהלב.
עם זאת, ורסאצ'ה השתמשה במרכיבים מודרניים, מפסים ססגוניים אנכיים ועד הדפסים גיאומטריים, והקנתה בעזרתם תוספת ברק לשמלותיה הצרות, שברובן נעצרו ממש מעל הברך. אך הצניעות הזאת לא מנעה מהמעצבת לקבוע חורי הצצה מרובעים מניילון כחלונות על הגוף, או להשתמש ברשת רפויית חוטים בצדי שמלה שחורה.
נדמה שהקולקציה תוכננה בעט ודיו, מד זווית וסרגל, כדי להשיג דיוק מושלם. היתה תחושה שאדריכל עבד על השמלות הלבנות הצרות, בעלות הרצועות בגב, שפתחו את התצוגה. על סילואטות העיפרון הדקיקות האלה צוירו אחר כך ריבועים וקווים צבעוניים, והצבעים לוו במקרים רבים בשחור בשוליהם. אם גם עיגול היה חלק מערכת השרטוט, הרי שהאפקט המעוגל היחיד היה שפתיהן של הדוגמניות.
השמלות, שהוצגו גם בגרסה קצרה יותר, באמרה המסתיימת מעל הברך, התעוררו לחיים, כמו צג שטוח שנהפך לתלת-ממדי, כשנוספו להן גדילים - טרנד עונתי ולאו דווקא מקורי. אך גדילים שהוסטו לצדדים כווילון מקלחת, בניגוד לשמלות ארוכות העשויות מחוטי ספגטי בגון טורקיז, יצרו אפקט דינמי.
"La Femme Bleue" ("האשה הכחולה"), אמרו אותיות הדיו מעל קמרוני דיונות החול המוקרנות. זו לא היתה התקופה הכחולה של פיקאסו, אלא הקולקציה החזקה והאישית שג'ורג'ו ארמאני חתם בה את שבוע האופנה במילאנו. "הכל כחול, הכל באותו צבע, אבל ברוח אחרת", אמר ארמאני מאחורי הקלעים על הקולקציה, שהיתה יכולה להיות מנגינה בצליל אחד, אך למעשה שפעה גוונים דקים בצבע ובמרקם.
הדוגמניות יצאו למסלול בראשים עטורים בצעיפים אתניים, לרגליהן סנדלים שטוחים שנדמה שנועדו לחצות את המדבר. הבגדים היו רכים, ארוכים, שופעים, שקופים - ולפעמים כל אלה גם יחד. זו היתה תצוגה יפה ושלווה, ההולמת את רוחו של המותג ארמאני יותר מתצוגות רבות שהציג המעצב באחרונה. מכנסיים מעוצבים בגזרה חדשה, חגורים במותן ומעוגלים במתינות רבה, נלבשו יחד עם ז'קטים קצוצי מכפלת, ונראו רעננים וחדשים ללבוש יום-יומי. כך היו גם השמלות הארוכות והדקות, שלא הידרדרו לכדי מופעי ראווה המתאימים לשטיח האדום. הלוק הנועז ביותר היה של לווייני טול שהקיפו את הגוף.
התצוגה הציגה את ארמאני במיטבו: התכשיטים הבולטים וצעיפי הראש היו מחווה עדינה לאתניות; הבגדים נעו בקלילות כמו הגוף שבתוכם. ובראש וראשונה, המשחק על צבע אחד בלבד - אך במגוון של אפקטים שונים, ממשי מבריק ועד כותנה יבשה - בלט כמגדלור של אלגנטיות קיצית בעונה של צבעים פרועים.
שבוע האופנה במילאנו, שננעל בשבוע שעבר, היה המוצלח ביותר לאחר תקופה ארוכה. צבעים חיים, ניסיון של ממש לשנות את הפרופורציות בחצאיות ארוכות ותחושה כללית של שמחה קיצית אפיינו את התצוגות. ואם תחיית שנות ה-70 היתה נוכחת קצת יותר מדי, הרי שהמעצבים החשובים הותירו בתבונה את העבר מאחור, ובחרו לבנות את עתיד האופנה.
