כאלף איש, כמה מהם עוטים צעיפי נוצות בצבע שחור כעורב, התאספו ביום שני שעבר בלונדון תחת הכיפה המתנשאת של קתדרלת סנט פול לחגוג את חייו של המעצב אלכסנדר מקווין, שגאונותו בלטה תמיד בגאווה על רקע השולי והשכיח. עורכת האופנה סוזי מנקס, אחת מארבעת הדוברים באירוע, אמרה על סנט פול: "זו היתה יכולה להיות האכסניה האולטימטיבית לתצוגה שלו".

מקווין נמצא מת בביתו בלונדון ב-11 בפברואר. הוא היה בן 40, וסיבת המוות שנקבעה היתה התאבדות. טקס האזכרה החל בדיוק ב-11:00. קהל רב התכנס בחוץ, מאחורי מחסומי המשטרה, כדי לצפות בתהלוכת הסלבריטאים והדמויות הבולטות מתחום האופנה שהגיעו למקום. בתוך הקתדרלה הובילו שתי מקהלות מצעד טקסי, שחלף על פני בני משפחתו של מקווין מצד אחד ועל פני ידידיו ועמיתיו מצד שני, שישבו בחצאי גורן אלה מול אלה. בקהל ישבו המעצבים סטלה מקרטני וחוסיין שאליאן; השחקנית שרה ג'סיקה פרקר; הדוגמניות נעמי קמפבל וקייט מוס; והיורשת ואספנית התפירה העילית דפני גינס, במראה קודר, בדגם מיצירותיו של מקווין, בלוויית כובע נוצות שחורות.

בדברי הפתיחה שלו דיבר הכומר קנון ג'יילז פרייזר על שתי הספירות המובהקות שהשפיעו על המעצב: "כשנזקק לתמיכה ולנחמה, הוא מצא זאת בקרב בני משפחתו", אמר פרייזר. "ולכן, למרות הזוהר ששרה בעולמו, הוא מעולם לא שכח את שורשיו באיסט אנד".

אביו של מקווין, רון, שנכח בטקס, היה נהג מונית; אמו, ג'ויס, מורה למדעי החברה, מתה ב-2 בפברואר לאחר מחלה ארוכה, אובדן שמקווין כנראה לא הצליח להתאושש ממנו.

הטקס היה רב רושם: מקהלת הגוספל הקהילתית של לונדון ביצעה את "Amazing Grace", ובה בעת הוצגה קולקציה שהכנסותיה הועברו, לצד ארגוני צדקה נוספים שמקווין תרם להם, לבית באטרסי לכלבים וחתולים.

משמאל בכיוון השעון: אלכסנדר מקווין, נעמי קמבל, קייט מוס, דפני גינס, אנה וינטור ושרה ג'סיקה פרקר

הזמרת ביורק, בחצאית נוצות באפור וחום ועוטה זוג כנפיים מנייר קלף שמסגרו את ראשה הקטן, חבוש כיפת הזהב - מן הסתם במחווה לאהבתו של המעצב לציפורים ולציד בעזרת בזים - שרה בביצוע מרגש את השיר "Gloomy Sunday", בהשראת גרסתה של בילי הולידיי. אנה וינטור, עורכת המגזין "ווג" האמריקאי, ציינה בדברים שנשאה שמקווין היה איש של סתירות עמוקות. "לא היה לאכסנדר מקווין אזור נוחות", אמרה וינטור, וציינה שהתגובות לדגמי האופנה שלו היו מגוונות - עונג, דחייה ופליאה.

מקווין שינה את צורת הגוף, למשל תוך כדי שימוש במחוכים ובלוחות חזה אנטומיים כמוטיב חוזר. הוא שאב השראה מאוריינטליזם, מהסגנון הקלאסי, ממנהגים בריטיים אקסצנטריים ומרעיונותיו על העתיד, ושילב אותם בדרכים מורכבות ולעתים קרובות מתמיהות. בתצוגה האחרונה שלו, שהתקיימה באוקטובר 2009, הדוגמניות נעלו נעלי פלטרפורמה שנראו כגוף של אונייה.

הוא היה מסוגל באותה מידה לנהוג בתוקפנות ובאימפולסיביות; הוא נודע כמי שמרבה להיעדר מפגישות ומאירועים חגיגיים.

וינטור סיפרה שכשמקווין סומן ככוכב עולה בתחילת שנות ה-90 הוא לא הגיע לצילומים ל"ווג" האמריקאי; בהמשך נודע לה, כך סיפרה, שהוא לא רצה שרשויות הרווחה הבריטיות יראו אותו מצולם במגזין אופנה, כי הוא חי אז מקצבת רווחה.

היו עוד מקרי היעלמות בקריירה של מקווין. אבל כשבא בדילוגים למסיבת הגאלה שערך מכון התלבושות במוזיאון מטרופוליטן לאמנות לפני כמה שנים, בבגדי משבצות סקוטיים, ופרקר לצדו, הכל נסלח, אמרה וינטור, שלבשה מעיל רקום של מקווין מעל שמלה בגון ברונזה מתכתי."תמיד סלחנו לאלכסנדר", אמרה.

נשמעו רק התייחסויות עקיפות למצוקותיו האישיות של מקווין - היתה לו היסטוריה ידועה של שימוש בסמים ושל התנהגות פרועה - אבל הדוברים אמרו שהיצירתיות שלו היתה דרך הביטוי הרגשית העיקרית שלו. באופן מפתיע למדי לא הוזכרה כמעט המוזה הגדולה שלו, איזבלה בלאו, שמתה ב-2007. עם זאת, כשהאורחים נכנסו לקתדרלה מילמלה אחת מעורכות האופנה הבריטיות בקול, "הלוואי שאיזי היתה יכולה להיות כאן".

כשהסתיים הטקס, בשעת צהריים, חדרו קרני שמש והאירו את רצפת האבן המשובצת, ונגן יחיד בחמת חלילים צעד לאטו לאורך השביל המרכזי, חולף על פני היושבים, והתקדם לעבר הכניסה לכנסייה, משמיע מוסיקה מתוך הסרט "לב אמיץ". בעקבותיו צעדו המקהלות ואנשי הכמורה, ועל המדרגות בחוץ הצטרפו אליו 20 נגני חמת חלילים. האורחים יצאו מהכנסייה, ורבים מהם עצרו והקשיבו, וכמוהם עשה גם הקהל ברחוב שלמטה.