שבוע אופנת אביב-קיץ 2011 בלונדון

האנרגיה, הצבע והתנועה שיצרו את המחול המודרני - מהמהפכה הנפיצה של להקת "בלט רוס" ועד תלבושות בשיתוף עם אמנים כגון פבלו פיקאסו - מוצגים בימים אלה בתערוכה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. פתיחת התערוכה, "דיאגילב ותור הזהב של הבלט רוס", התבטאה בצבעים ובצורות הדינמיים של מעצבים רבי מעוף בשבוע האופנה בלונדון שננעל בשבוע שעבר.

ארדם מורליאוגלו, למשל, בחר בדיאגילב כנושא, הקדיש חודשים לחקר התלבושות, והפיק קולקציה שלא כרעה תחת עומס האזכורים, אלא היתה קלה ומקסימה כמו תפאורת התצוגה, שהתקיימה בכיכר גן ירוקה בעיר. התצוגה נפתחה בתלבושות תחרה לבנות, שהמעצב יצר בהשראת מראה תלבושות הבלט שראה במחסן, מכוסות כותנה לבנה. אחר כך החלו לחלחל פנימה צבעים בצורת כמה פרחי ארגמן, שגדלו לאפליקציות בעיטורי השמלות. הסילואטות גם הן עוצבו ברוח הבלט בחצאיות בגזרת A, אף שארדם הציג גם חולצת עלים יומיומית ומכנסי פרחים.

זו היתה קולקציה שהפגינה רוח מודרנית המיושמת על רומנטיקה מסורתית, שכן הפרחים שפרחו בהדפסים ובאפליקציות עברו מטמורפוזה ארוכה: צילום, עיבוד מחשב, ציור ביד, סריקה וקולאז'. אך התוצאה, על דוגמניות שצמות כרוכות על ראשיהן, היתה מתוקה בלי שתהיה סכרינית, ויצרה מעין זר פרחים נאה.

הנסיכה הקסומה

מרשים לראות איך דור של מעצבים לונדוניים שועטים קדימה בתוך החזון האסתטי שלהם עצמם, שכן יש תקווה שהם יגדלו יחד ויצרו מקור עוצמה בתחום האופנה. ג'יל דיקון שימש מקור השראה לבית האופנה הפאריסאי אונגרו, והביא אלגנטיות נמרצת אך בוגרת לבית שתדמיתו הולכת ומאבדת מזוהרה. אולי בשל המחויבות הזאת העניק ג'יל, כפי שמכונה המעצב וכפי שנקרא הלייבל שלו, לקו שלו עצמו אווירה מהודרת ומצוירת: פרחי פופ ארט בצבעים עזים ונקודות הפזורות על שמלות, כמו הצלליות הזוהרות שנצצו על עפעפי הדוגמניות. "רציתי תצוגה כיפית - צבעונית, קלה, אופטימיסטית, די עם הדברים השליליים!" הכריז המעצב מאחורי הקלעים.

אך נעלי סניקרס מעוטרות במלמלת טול הוכיחו שרגליו של המעצב נטועות היטב בקרקע. בחלקה הנינוח ביותר של הקולקציה הוצגו בגדים ספורטיביים: סוודר תחרה גדול או וסט סרוג בצבעים עזים, מעוטר בפרחים או בעיניים מצוירות. הנוקשות הגיאומטרית שהתקשרה בעבר לקולקציות המותג רפתה, ונהפכה למשהו רך בהרבה, שניכר גם בבגדי הערב, למשל בשמלה מגדילי המשי הנפוצים בעונה הנוכחית, שנעה עם הגוף.

רוח שנות ה-70, ובייחוד רוחו של איב סן לורן (מעצב ששאב השראה מהבלט רוס) מנשבת מעל הקולקציות הבינלאומיות - ללא ספק בהשראת הרטרוספקטיבה המקיפה שהוצגה בפאריס עד לפני כמה שבועות. שימוש ברעיונות רטרו דורש מיומנות, והמעצבים שמאחורי המותג פיטר פילוטו לא יכלו לספק דוגמה מרשימה יותר לספיגה של השראה, להבדיל משיקוף. האופן שבו דחס צמד המעצבים כמה תמונות על טיפוס מצוקים בקליפורניה אל תוך מורשתו של איב סן לורן, הניב קולקציה מעולה.

היא היתה בראש וראשונה זורמת, עם יריעות המשי שנפתחו וחשפו מעט מרגליהן הארוכות של הדוגמניות. ההבזק המזדמן של צעיפי משי בצבעים עזים, שקופלו מתחת למחוך, רימז על שנות ה-70 מבלי להידרדר לרטרו. פיטר פילוטו וכריסטוף דה ווס טיפלו בסוגיות הלבוש הנוכחי, כגון המכפלות המתארכות, מנקודת מבט מודרנית. השימוש שעשו בלוח צבעים של כחול-ים, מוכהה בשחור, הביא לכך שגם שמלות באורך הקרסול רימזו על קיץ בעיר ולא על אסקפיזם בחוף הים. קולקציית פיטר פילוטו, שצעיף המשי שימש לה כקמיע, הוכיחה ששליחת מבט לאחור עדיין יכולה לשקף את ההווה והעתיד.

הקולקציות של המעצב הצעיר כריסטופר קיין ניחנות תמיד בתום נעורים מלווה באופל סמוי, אך הפעם השמלות העדינות והקרדיגנים בהדפסי ארלקינו, בסגנון רטרו שמרני למדי בהשראת הנסיכה מרגרט, עסקו כולם באור: צבעים רוויים, מלאי חיים, עזים כאורות ניאון בגוני ירוק, ורוד מזעזע וכתום, ללא גוון ניטרלי אחד לרפואה. הבעיה בשילוב בין בגרות חסודה לבין התבגרות ערמומית היא שמיוצ'ה פראדה כבר השתמשה בו פעמים רבות. הדפסי הקעקוע היפאניים של קיין נראו אפוא משכנעים יותר מהמראות התוססים אך השמרניים. ואף על פי כן הם היו עשויים היטב: בשמלות התחרה שולבו פיסות עור מורכבות ומזוגגות, ולעתים גם קפלים מתחרה דקיקה. השימוש החיובי שעושה לונדון בצבעים עזים מספק ניגוד חזק לגוונים הקלאסיים של מראות החזרה למינימליזם.

הנסיכה מרגרט, אחותה הסוררת של המלכה אליזבת, חזרה לאופנה. היה אפשר לצפות שבבחירת ארמון קנזינגטון והדירה שעיצב לורד סנודון, בעלה האמנותי של מרגרט, התכוונו מעצבי המותג אקנה להעביר מסר - על לבוש מלכותי? על סגנון אנגלי? על הדר עיצובי? - אך החברה השוודית, שעוסקת בעיקר במכנסי ג'ינס ובלבוש ספורטיבי, הציגה קולקציה קטנה, שהפגינה ספורטיביות עמומה בשימוש שעשתה בפריטי זמש ובשמלת סוודר סרוגה גדולה. אך הסיבה לקיומה של קולקציה יוקרתית של המותג נותרה לא ברורה.

ג'ספר קונרן מלביש את בני האצולה בבגדיו האלגנטיים, שגם אם אינם מצטיינים בתעוזה הם מצודדים. הוא שלח את הדוגמניות שלו למסלול בנעלי חוף מקנווס לבן, והבטיח בכך שאף אחת לא תיפול מסנדלי פלטפורמה ושהבגדים שלו ייראו צעירים ורעננים. התוצאה היתה קולקציה יפה שנכנסה אולי עמוק מדי למראה של חופשה קוקטית בשנות ה-50, אך חשפה נגיעה של אקסצנטריות, בכובע אורגנזה ענקי, ואלגנטיות מודרנית בבד משבצות דקיק.

אהיל מהלך על שתיים

הגדילים - בחוטים עזי צבעים ובתנועה משיית מצד לצד - בלטו בהופעתם הנועזת בתצוגות רבות. אך אם לא רוצים שהבגד ייראה כאהיל מהלך על שתיים, הקונצפט צריך להיות יותר מסתם קישוט.

אצל מארק פאסט הגדילים נעשו קשוחים יותר באמצעות שילובם עם בגדי גוף ספורטיביים עתירי רצועות - פרשנות חדשה לגישת המאה ה-21 של המעצב לסריגים. כפי שמעידה התפירה המעודנת בסגנון סבתא, הקולקציה השתמשה בטכניקות של חוטי תחרה אווריריים כדי להפוך את הבגדים למפות לגוף. כל הדרכים מובילות, כך נדמה, לסקס - או לפחות למודעות לגוף - אך גישת הבגדים הספורטיוויים ניחנה במודרניות מחוטבת.

פרינגל אוף סקוטלנד הוא בית סריגים במלוא מובן המלה, וזה ניכר בתצוגה טובה של שיתופי פעולה בין המותג הסקוטי לבין אמנים מודרניים שמצפון לגבול. אך על המסלול נראו צבעים חיוורים וניטרליים וגוון שקט של כחול (בעונה של צבעים עזים), וזו היתה תצוגה מאכזבת לטכניקה מצוינת ורבת מעוף. המעצבת קלייר וייט קלר השתמש בגדילים מבד טאפט כעיטור מובנה ויצרה אפקט מיוחד, ודפוסי התחרה שלה מוצלחים מסריגים רבים שנראו בתצוגות בלונדון. אך חרף העידון שניכר בבגדים, התדמית של פרינגל זקוקה לעדכון דחוף.

ניקול פרחי יצאה לטיול ארוך לכיוון העתידנות המחוטבת, בקולאז'ים גיאומטריים של בדים מבריקים שהוציאו את המעצבת מאזור הנוחות המוכר שלה, הידידותי לנשים. אף שהוצגו כמה פריטים שישמחו את הלקוחות האלה, מה שבלט בתצוגה היו הבדים, בייחוד בשמלות ערב שנחלי גדילים מוכספים התפתלו לאורכן.

מכתבי אהבה בהדפסים עמומים

החברה התוססת והמשתנה תמידית של לונדון מציעה הזדמנויות למעצבים מכל הסוגים, בייחוד בהשוואה לאופנה הקונוונציונלית יחסית הנראית בניו יורק ובמילאנו. הטיפוסים האמנותיים וחובבי האקספרימנטים בוחרים בהדפסים, טרנד בריטי חזק. ההדפסים של באסו אנד ברוק היו תענוג; צמד המעצבים הוסיף נגיעה רומנטית מילולית לשמלות רכות, בדמות מכתבי אהבה וכתבי יד בהדפסים עמומים - גרסה חביבה להדפסים בולטים יותר מקולקציות קודמות, ודוגמה מצוינת לשילוב בין הטכנולוגיה המודרנית לבין העבר הרומנטי.

הדפס של מרי קטרנצו היה מעין מראה הנשקף מחלון, בהשראת ציוריו של גי בורדן והסוריאליזם של רנה מגריט. היא התייחסה לבגדים כאל ריהוט, למשל בחצאית שעוצבה כאהיל, ואף שזה נשמע כמו רעיון מטורף, הרי שתמונות התלת-ממד היו יצירות אופנה ולא רק אמנות. אף שפראדה הפיקה בשנה שעברה תמונות חוף וקישוטי בדולח, התצוגה הזאת ניחנה בתעוזה של אקסצנטריות לונדונית והיתה מדליקה וכיפית.

התאמה צורמת בין פריטים מצבעים שונים ומרקמים מתחלפים היתה הסיפור שמאחורי המותג מייקל ואן דר האם, ששילוביו היו אנרגטיים ומלאי התלהבות, אך נראו מוזרים ולא גמורים בתור בגדים. המעצב ידוע בצבעיו המאופקים, וקונצפט הבדים האיכותיים והזולים שלו היה מסקרן; אך רק טיפוסים בריטים אקסצנטריים אמיתיים יכלו לדמיין את הקולקציה נלבשת ממש ברחובות.

"זוהר בוהמייני, חוג הסילון, נינוחות - הדנ"א שלנו", אמר מתיו ויליאמסון, ששילוביו המרומזים בין חולצות כפתורים צבאיות בעלות שני כיסים, מחוכי חזייה מעוצבים, מכנסיים רפויים וחולצות קרושה, יצרו אווירה מתוחכמת שנראתה הולמת באופן מושלם את יופייה הבוהמייני של סיינה מילר. המעצב הציג את דגמיו בדמדומי בין הערביים באזור התעשייה בתחנת הכוח באטרסי, וקנה לו שם של מי שמלביש תיירים בחופשה ולקוחות בוהמייניים יוקרתיים בכל הזמנים.

בת הים הרברבנית

הלוק של ג'וליאן מקדונלד הוא קצר מאוד, חמוד וסקסי. אם המעצב התכוון להלביש לקוחות שרוצות להציג את מחמדיהן לראווה, זו היתה המלתחה המושלמת. למעשה, המעצב הציג כמה מהטכניקות הטובות ביותר שלו, חזר לשורשי הסריגים שלו והפיק שמלת תחרה בסריגת כבלים, שזכתה למימוש יפהפה. שמלות בייבי-דול עתירות פרטי הלבשה תחתונה היו סקסיות להפליא, וכמוהן קווי המכפלת הגבוהים והנמוכים ורובדי רשתות הדייגים, שיצרו אפקט של בת ים רברבנית. אך השורה הראשונה היוקרתית, שבמרכזה ישבה דוגמנית העל לשעבר אל מקפירסון, רימזה שהמסר "אם יש לך את זה - נפנפי בזה" קוסם לקהל מסוג מסוים מאוד.

ריצ'רד ניקול, שהציג בארמון הזכוכית הריק של מסוף יורוסטאר לשעבר בווטרלו, הציג מיניות בתעוזה סוריאליסטית יותר, בבגדים חטובים מבדים דקיקים, שהבגדים התחתונים שנראו דרכם (שיגעון שמסרב לעבור מן העולם) נראו אבסטרקטיים יותר מאשר סקסיים או וולגריים. המעצב הזכיר את דייוויד ואנג'י בואי, "הדוכס הלבן הרזה" ואשתו לשעבר, בעלת הזהות המינית המטושטשת, כמקורות ההשראה שלו. אך אחרי מראות רבים מדי של שנות ה-70 בתצוגות אחרות, הבגדים לא נראו כפריטי רטרו, אלא כשילוב של רכות מרחפת וגזרות חדות, למשל בשיפון שפוסל בתוך צווארון מלמלה.

אנטוניו בררדי מתהדר בגווינת פאלטרו כאחת מלקוחותיו הנאמנות, ומשתייך למחנה הזרים. אלגנטיות בינלאומית התלוותה לשמלת מיני-קרינולינה שחצאיתה עוטרה בניצני פרחים, ולמכנסיים מתנופפים, נמוכי מפשעה. אפקטים של בגדים תחתונים נבנו במרומז בתוך הדגמים, ואווירה ספורטיבית, כגון חולצת מרוצים שהסתלסלה מתוך חזייה, שברה את מתיקות הפרחים. מעצבים שונים ניסו להשתלט על הטריטוריה שהותיר אחריו ולנטינו, אך בררדי מצטיין ביצירת בגדים מודרניים שנשים אוהבות. באולם מצופה הזהב של ארמון וסטמינסטר ההיסטורי, הבגדים התמודדו בכבוד עם הנברשות וקסמו למי שעדיין חיים את חיי הפאר וההדר.