כבר ארבעה חודשים שאני מסתובבת עם קוקו. השיער שלי מחובר לקרקפת במיליון סיכות, עומד דום מתוח ולא מתנופף ברוח. אפילו אני לא העזתי לראות את עצמי בשיער פזור בזמן הזה.
אני יוצאת מהמקלחת מברישה אותו והופ – אוספת לקוקו. לפני השינה אני שולפת את הגומייה בחושך, מניחה אותה בצד ובבוקר מגששת, מסדרת ורק אז קמה. לא שלבן הזוג שלי זה מפריע. להיפך (זהירות, קלישאה לפנייך), הלוואי והוא היה שם לב שעשיתי בכלל משהו בשיער. אני פשוט מעדיפה להדחיק ולא להתמודד עם הצעד המטופש שעשיתי. שוב.
ארבעה חודשים אחורה: לא טוב לי. אני זקוקה לשינוי בחיים. ומאחר ולהירשם ללימודים, להחליף עבודה או לעשות דיאטה זה מאוד מסובך, מי ששוב נבחר כקורבן הוא, כרגיל, השיער.
מאז ומעולם מערכת היחסים שלי עם מחלפות ראשי היתה מאוד מורכבת. שנאתי את שיערי כל שנות הטינאייג'ריות (ככה זה כשמכנים אותך סלאש. פתאום את לא מחבבת את גאנז אנד רוזס ובטח שלא את הליפה), ובשנייה שהבנתי סוף סוף שהוא בעצם מאוד יפה – זה היה הרגע שבו הוא החליט שנמאס לו ממני והוא זורק אותי לאנחות. כלומר - החל לנשור בכמויות.
זה בערך כמו הסיפור של נערות עם הגוף שלהן. עד שהן מבינות שהן מספיק חתיכות בשביל להסתובב עם ביקיני בחוף הים במקום עם מכנסון מכוער, ושיותר טוב מזה כנראה כבר לא יהיה, הן מגדלות צלוליט לא סלחני שגורם להן להצטער על כל שנייה של נעורים שבוזבזו.
דווקא בשנים האחרונות הגענו לסוג של סטטוס קוו, אני והוא: השיער איבד מהנפח שלו באופן מחמיא, ואני בתמורה הפסקתי להתעלל בו – לא צבעתי, לא שטפתי, לא חימצנתי. נתתי לו שקט תעשייתי והוא החזיר לי ראש שקט בתמורה. ואז עשיתי את ה-טעות של שנת 2010 והלכתי להסתפר.
גם לה לא ממש הצליח. דוגמנית עם קסדה (צילום: הנס גוכטר)
יש קטע כזה עם ספרים (סליחה, מעצבי שיער): הם מסתכלים לך בעיניים, מהנהנים, מחייכים חיוך מלא אמפתיה וגורמים לך להרגיש שהם מבינים בדיוק מה את רוצה מהחיים שלהם, למרות שאפילו לך אין מושג. את זורקת עליהם בליל של גמגומים כמו: "אני רוצה, אהה.... כמו של זאתי, נו, אפרת גוש, שמגיע עד לכאן, אבל לא לגמרי ככה, קצת יותר ארוך, כי מבנה הפנים שלנו שונה. הבנת?". הוא מצדו טוען שהוא הבין. ואז הוא עושה מה שבא לו.
במילים אחרות, יצא קצר בטירוף, וזה עוד אחרי הפן המושקע שהוא עשה לי. אחרי ההלם הראשוני, הריצה לאוטו ("כן, אהבתי. תודה, אתה מאוד מוכשר. לא, אני לא בוכה, נכנסה לי שיערה לעין. אני חייבת לעוף!"), וההתייפחות מול המראה של הנהג, נפל האסימון שאת והבבואה המשתקפת אלייך מן המראה יוצאות לדרך חדשה ולא קצרה. האסימון הבא והכואב יותר נפל אחרי החפיפה הראשונה, עת התייבש השיער והגיע עד האוזניים. "אלוהים, למה הייתי צריכה את זה?!" צעק עצמי בתוכי. נראיתי כמו הגרסא הגברית והלא מוצלחת של עצמי.
כיום, לאחר ארבעה פאקינג חודשים אני מרשה לעצמי לשחרר את הגומיה השחוקה ולאמוד שוב את הנזקים. ובכן, השיער ארך, אם כי לא חזר לקדמותו. הוא נראה טוב יותר וכבר לגמרי מאפשר לי להלך חפה מגומיות, קליפסים, סיכות והגנות. אני כבר מצליחה להסתכל על עצמי במראה בלי למצמץ, ומזהה בדמות המשתקפת אליי את ההיא מפעם. אני אפילו כבר לא מקללת את הספרית מידי יום, אלא רק פעם ביומיים־שלושה.
אבל החלק הכי גרוע בכל הסיפור הזה הוא שהזיכרון האנושי הוא כל כל קצר. כבר כמה זמן שלא קרה לי משהו מרגש ושוב מתחילה לדגדג לי בגוף התחושה הזו של השינוי. אותה תחושה שלרוב נגמרת בישיבה רועדת עם ראש בכיור, מגבת בצוואר, ומישהו שמעסה לך את הקרקפת ומרשה לעצמו לקחת 250 שקל על עשר דקות של עבודה. ברור לי שאני הולכת להצטער על זה, אבל זה חזק ממני. אולי בכל זאת כדאי לנסות במקום את הקטע של הדיאטה? אין מצב, זה קשה מידי.
אם קיבלת את התגובות הבאות, סימן שהתספורת לא יצאה משהו:
* אה, הסתפרת (די נו. לא באמת)
* דווקא ממש אהבתי את השיער שלך קודם (עכשיו את אומרת?!)
* וואו, איזה אומץ!
* מי עשה לך את זה?!
* בפעם הבאה תגידי לי כשאת רוצה להסתפר, יש לי מישהו מעולה
* התעלמות מוחלטת (אלו שלוקחים את הזמן כדי להתארגן על תגובה שתשמע אמינה, אך עם זאת
לא צבועה מידי)
