לא ברור מה גרם לחזרתו של מראה הפרפי (אופנת הקולג'ים האמריקאיים) או מי אחראי לאובססיה העולמית החדשה סביב טרנד ליגת הקיסוס. ממותגי אופנה כמו בנד אוף אאוטסיידרס, ברוקס בראדרס, גאנט וראגבי של ראלף לורן, דרך מגזינים מרכזיים ועד לדיונים ערים בבלוגים שמוקדשים לסגנון - כולם עסוקים בגל הנוסטלגי של בגדים אמריקאיים מהתרבות הוואספית של מכללות החוף המזרחי.
המראה הזה כולל חולצות ראגבי, ז'קטים קלילים (שעליהם תפורים סמלי קולג'ים), חולצות מכופתרות בסגנון אוקספורד, מכנסי צ'ינו, מדראס וברמודה, סוודרים עם טלאים במרפקים, מעילי ספורט של נבחרות ונעלי סירה - פריטים שנהפכו לאחרונה לאבני יסוד במלתחות של צעירים מעודכנים ברחבי העולם, ומגדירים מחדש אלגנטיות גברית נטולת מאמץ.
פתרון אחד לתעלומה שוכן הרחק מחופיה המזרחיים של ארצות הברית ואלפי קילומטרים משמונה האוניברסיטאות המרכיבות את ליגת הקיסוס ("אייבי ליג"): ספר יפאני משנות ה-60 בשם "Take Ivy", שכלל אוסף תצלומים מרהיב של נערי קולג' אמריקאים בקמפוסים. הספר, שהפך במהרה למגדיר הרשמי של לוק הפרפי ביפאן באותן שנים, וגם לאחת הסיבות המרכזיות לאובססיה המקומית סביב מראה נערי הקולג' האמריקאים, אזל כעבור שנים אחדות, וזכה ביפאן למעמד של ספר קאלט.
בשנים האחרונות הספר הוזכר שוב ושוב בבלוגים על אופנת גברים, שם נהפך לאורים ולתומים של סגנון הלבוש הפרפי. ב-2006 יצא הספר ביפאן במהדורה מוגבלת שאזלה במהרה, ועותקים ספורים ממנה נמכרו באתר אי-ביי באלפי דולרים לעותק. בעקבות העניין הרב שנוצר סביבו קנתה באחרונה הוצאת פאוור האוס מברוקלין את הזכויות על הספר, והחודש הוא יצא במהדורה אמריקאית ראשונה, בתרגום לאנגלית.
הקמפוס הוא ביתך
"טייק אייבי" נולד בזכות קנסוקה אישיזו, אחד האנשים המשפיעים בתולדות האופנה היפאנית. בשנות ה-50 הקים אישיזו מותג בגדים בשם "ואן" שייצר קולקציות שלמות של בגדי קולג'ים לדור היפאני הצעיר, שהיה צמא לאופנה מערבית עם תחילת השגשוג הכלכלי במדינה אחרי שנות ה-50. באותה תקופה גם ייסד את מגזין אופנת הגברים הראשון במדינה, "מנס קלאב". ב-1965 יזם את "טייק אייבי", שנהיה למילון הרשמי של הסגנון הפרפי.
הספר כלל תצלומים המתעדים של סטודנטים מטיילים ברחבי הקמפוס, קוראים בספרייה, רוכבים על אופניים או מתאמנים - לבושים כולם באופנה אמריקאית אלגנטית וקלילה. את התמונות, שצילם טרויושי היאשידה, ליוו הסברים קצרים על הסגנון והתרבות. הספר גם כלל מילון מונחים, שסיפק מידע על פריטי הלבוש ומנהגי המקום, לצד פרטים על החנויות ומקומות המפגש של הסטודנטים.
מתוך "טייק אייבי". תיעוד של אופנה אמריקאית אלגנטית וקלילה | באדיבות הוצאת powerHouse Books
"המשמעות של ליגת הקיסוס גדולה יותר מהאוניברסיטאות שכלולות בה או שיחי המטפסים שמעטרים את בנייניהן", נכתב שם. "הסגנון הזה כולל גם משרדים בוול סטריט וגם חנויות כלבו של בגדי גברים בשדרה החמישית... בתי קפה, מסעדות ומועדוני פולק וג'ז בווילג'". נערי הקולג' שעיטרו את הספר "מתלבשים בסגנון פשוט ונינוח", ממשיך הטקסט, "ונדמה שאין להם צורך להתלבש במיוחד לשיעורים כל עוד הם לא נראים מרושלים, כאילו הם אומרים 'אנחנו בבית שנקרא הקמפוס. למה להתלבש בהידור?'"
הספר עזר להפיץ את המראה הפרפי בתרבות הצריכה היפאנית של אותן שנים. אישיזו, שהיה אחראי לתופעה ותירגם אותה להצלחה כלכלית, פתח את מותג האופנה "ואן", ששיגשג עד אמצע שנות ה-70, והיה מעורב בהוצאת מגזיני אופנה יפאניים שעסקו בתרבות האמריקאית. בשנות ה-70 נקלעה החברה לקשיים כלכליים בגלל הופעת סגנונות לבוש אחרים שכבשו את תרבות הנוער היפאני, בעיקר המראה הזרוק של החוף המערבי או זה של בגדי העבודה האמריקאיים. אישיזו מכר את החברה בסוף אותו עשור, וזכה לקאמבק קצר בשנות ה-80, עם ההתעוררות המחודשת (והקצרה) של ההתעניינות בסגנון הפרפי באופה תקופה. הוא מת ב-2005, סמוך לתחילת ההיסטריה הנוכחית סביב הספר. אישיזו, שכונה "ראלף לורן המקומי", נחשב למי שהביא ליפאן לא רק את האופנה האמריקאית אלא גם את כל סגנון החיים הנלווה.
"קראתי על הספר באינטרנט", אומר בראיון מקוון וס דל ואל, אחד מבעלי בית ההוצאה פאוור האוס, "וראיתי סריקות שלו בבלוגים. למרות העובדה שלאף אחד מהאנשים כאן לא היה עותק שלו, נהפכנו לאובססיביים בנוגע אליו, והתחלנו במסע חיפושים אחר בעלי הזכויות היפאנים. חששנו שמישהו כבר הקדים אותנו בגלל כל ההיסטריה סביב הספר, אבל בסוף רכשנו את הזכויות. אפילו הם לא היו מודעים לכמה גדול הטרנד הזה", הוא אומר. "שלחתי להם לינקים לסיקור התקשורתי שקיבלה המהדורה היפאנית שאזלה, ורק אז הם התחילו להבין כמה אנחנו ואחרים נרגשים מההדפסה שלו באנגלית בפעם הראשונה".
לדבריו, הסיבה לכך ש"טייק אייבי" נהפך בשנים האחרונות לספר קאלט בארצות הברית נעוצה בתרבות הבלוגים: "הספר אמנם אזל בהוצאה, אבל אנשים נחשפו אליו בזכות אימג'ים ממנו שצצו ברחבי הרשת. בלי הבלוגים האלה, הספר היה נשכח לחלוטין. רק בזכותם ספרי נישה כאלה יכולים להיהפך לפופולריים. כל הרעיון של אאוטסיידר יפאני שעזר לקדם את הסגנון הפרפי הוא מאוד מיוחד. אני לא חושב שהיה לספר אותו אפקט אם אמריקאי היה מצלם אמריקאים אחרים. יש בתצלומים האלה רגישות אנתרופולוגית שאופיינית לזרים".
"הטרנד נהפך לדומיננטי בגלל צירוף של נסיבות", הוא מסביר, "הפופולריות של הסגנון הפרפי, תנועת הקראפט האמריקאית והשתלטותן של הרשתות החברתיות יצרו עיתוי מדהים להוצאתו המחודשת של הספר, אבל הקוראים מתאהבים בו גם כי זה תיעוד של סטייל נטול מאמץ של נערים צעירים נונשלנטיים".
הבגדים המתועדים בספר אינם אלגנטיים מדי, והם שונים מאוד מהאופנה העכשווית. לא מפתיע שבתוך שבועיים כבר הודפסה מהדורה שלישית של הספר. מותגי אופנה כמו "גאנט" וג'ייק ספייד הקדישו לו קולקציות וחלונות ראווה, ומגזינים ועיתונים קידמו את הופעת התרגום הראשון לאנגלית באינספור תמונות וביקורות על הספר והתופעה. הספר גם החזיר לתודעה מותגים ותיקים כמו אל-אל-בין ופילסון, שמוציאות כעת מחדש דגמים ישנים ופריטי מפתח מקולקציות קלאסיות שלהן.
נדמה שהעניין המחודש סביב הספר פתח פרק חדש בהיסטוריה האופנתית האמריקאית, שעוברת את המשבר הכלכלי הנוכחי ומפשפשת בעברה המפואר כדי למצוא קלאסיקות שיעמדו בטלטלות התקופה. תום בראון, אחד מהמעצבים האמריקאים הבולטים של השנים האחרונות ומי שבנה רפרטואר שלם שמבוסס על פרשנות משלו לסגנון הפרפי, אמר באחרונה בראיון ל"ניו יורק טיימס": "זה מדהים. היפאנים קלטו את המראה האמריקאי הזה יותר טוב מהאמריקאים, ומבינים שזה סגנון קל לזיהוי בכל העולם. אנחנו חושבים שאנחנו מעריכים את הלוק הזה, אבל לאמיתו של דבר אנחנו לא. לא כמו שהם מעריכים אותו".
יש כניסה לשחורים, יהודים והומואים
מהדורה עדכנית של "המילון הרשמי של סגנון החיים הפרפי" כוללת כללים לשימוש נאות בסלולרי וסקירה של מכוני גמילה
"המילון הרשמי של סגנון החיים הפרפי", "The Official Preppy Handbook" מאת ליסה בירנבך, יצא לאור ב-1980 והכריז: "הזכות להיראות ולהתנהג כמו פרפי אינה מוגבלת רק למיעוט נבחר שהתמזל מזלו ללמוד בבתי ספר יוקרתיים. אפילו לא חייבים להיות רשומים כרפובליקאים. בדמוקרטיה אמיתית לכולם יש את הזכות להיות חלק מהמעמד הגבוה ולחיות בקונטיקט. הספר הזה יעזור לכם להגיע לשם".
הספר, שזכה למעמד מיתולוגי ונהפך לרב-מכר, הגדיר בפעם הראשונה את התופעה התרבותית והחברתית, ופירק לגורמים את המאפיינים החמקמקים של "להיות פרפי", במקביל להגחכת התופעה והפיכתה לנגישה לכל. בספר אפשר למצוא מדריך לכללי הנימוס וההתנהגות, קודים אופנתיים מפורטים (כולל איורים על פריטי לבוש, מלתחות לעונות השנה השונות ורשימת המקומות שבהם אפשר לרכוש את כל אלה), וכן הסברים מפורטים על כללי ההתנהגות הנאותה במקומות שונים - בתי הספר היוקרתיים, במסיבות קוקטייל או בחופשות סוף שבוע, וכן שיחון שימושי.
הכינוי "פרפי", הלקוח מהמלה "preparatory" (מכינות או פנימיות שבהם לומדים בני המעמדות הגבוהים בחוף המזרחי של ארצות הברית), נועד לתאר קבוצה מובחנת של אנשים, לרוב ואספים, שאימצו סגנון חיים שלם - מלבוש ועד מנהגים חברתיים - סביב המכינות והאוניברסיטאות היוקרתיות של ארצות הברית שידועות גם בכינוי "ליגת הקיסוס". סגנון לבוש זה, שהתגבש בשנות ה-50, קשור לכללי הלבוש הבסיסיים הנהוגים במוסדות הלימוד האליטיסטיים הללו: ז'קט קליל, עניבה, חולצת כפתורים, מכנסי צ'ינוס (המכונים גם "מכנסי הג'ינס של הפרפים") ומוקסינים.
הספר "סיפור אהבה" (והסרט שהתבסס עליו) היה הראשון שהכניס את השימוש במלה "פרפי" ללשון המדוברת עם צאתו ב-1970. "פרפי הוא בחור שמתלבש באופן מושלם בלי להתאמץ. הוא נראה כמי שחי היטב בנינוחות", כתב אריק סגל, המחבר. בהמשך זכה הסגנון לתחייה מחודשת בשנות ה-80, סביב שנות שלטונו של רונלד רייגן בבית הלבן, ומאז נזנח, עד לעשור האחרון, שבו החלו הגעגועים הנוסטלגיים לכבוש את התרבות האמריקאית. מותגים כמו "ראגבי" של ראלף לורן (ובכלל, כל חברת האופנה שנושאת את שמו), "בנד אוף אאוטסיידרס", "טראבוטה" ואחרים מייצרים קולקציות שלמות בהשראת האופנה הפרפית, ותוכניות טלוויזיה כמו "אחת שיודעת" ודומות לה מקדמות את המראה והופכות אותו לקלאסי ונגיש. בשנים האחרונות אפשר גם להבחין בתחייה מחודשת של חברות פרפיות קלאסיות שנחשבו עד לפני זמן קצר למוקצות, כמו ברוקס בראדרס, ג'יי-קרו, אל-אל-בין ואחרות, שמוציאות גרסאות עכשוויות לפריטים קלאסיים מהארכיונים שלהן.
בירנבך, שכתבה את הספר הקלאסי בשנות ה-80, הוציאה החודש גרסה חדשה ועדכנית שלו תחת השם "True Prep", שכוללת פירוט של כללי השימוש הנאות בטלפון סלולרי, רשימה על פרפיות בעידן האינטרנט, סקירה של מכוני הגמילה ("הפנימיות החדשות של ילדי העשירים"), ושינויים אחרים שקשורים לתמורות שהתרחשו בשלושים השנים שחלפו, כמו למשל שינויים דמוגרפיים שבזכותם נכללים בהגדרה גם שחורים, יהודים או הומואים. לכל מי שרצה להיות צ'אק באס, ולא היה לו את מי לשאול.
