בין כותלי החלום מתכנסים המעצבים הגדולים והוותיקים, לצד הצעירים העולים, להצגת החזון שלהם לקיץ הבא, אלא שמחוצה לו, היכן ששוכנת המציאות האמיתית, האופוריה של לולייה נראית מעט אחרת. למרות ההכרה האמנותית שתעשיית האופנה זוכה לה, בסופו של יום מדובר בתעשייה - מילה שלא תמיד חיה בשלום לצד המילה "אמנות". המיצגים המרהיבים באולמות התצוגה ראויים כולם לתואר "יצירת אמנות", אך מכונת הדולרים המשומנת שעומדת מאחורי האירוע - זו שהתרבות האמריקאית אפילו לא מתאמצת להסתיר - ניכרת בכל פינה.

כמי שעוקבת אחר שבוע האופנה מרחוק (מגזיני אופנה, סטייל.קום, וצפייה אדוקה בפרויקט מסלול האמריקאי), התרבות הזו, למרות הידיעה שמאחוריה מסתתר מנגנון משומן היטב, קיבלה מעמד זוהר למדי בדמיוני. ההזדמנות להיות נוכחת מקרוב בשבוע האופנה האחרון, היתה גן העדן הפרטי שלי. אבל כשמסתכלים מקרוב כל כך, נחשף גם הצד המציאותי, המכוער לפרקים, של אותה אופוריה אופנתית שמוניק לולייה מדברת עליה.

כל אירוע בין קירות לינקולן סנטר הוא לא פחות מפרוצדורה מעיקה - פאשניסטות שאפתניות מתמקמות אל מול המצלמות בשיטתיות, מחייכות אל המעצב שילביש אותן בטקס הפרסים הקרוב תמורת קרדיט; מקומות ישיבה מאורגנים במשנה זהירות, פן מבטים חסרי שביעות רצון יקומו מן השורה הראשונה.

"הרבה אנשים נעלבו שהם קיבלו מקומות בשורה השנייה", אומרת לי, בלוגרית מנוסה שישבה לצדי (בשורה שביעית) באחת התצוגות. "אז הם עשו שתי שורות ראשונות וכל דוגמנית צועדת על שני המסלולים". חלילה לפגוע ברגש. חלילה וחס לפגוע באגו. בשתי שורות ראשונות נכנסים יותר פנקסנים מבאחת; לחיצות יד מנומסות מדי, חיוכים מזוייפים מדי, 50 דקות של המתנה מנהלתית, מכאנית, תעשייתית, תמורת 7 דקות של השראה טהורה על המסלול. זה נפלא, אבל מתימטית זה לא תמיד מסתדר.

ומחוץ לאולמות התצוגה, בלובי, חלוקה ברורה לקליקות תיכוניות מבוססות מעמד. העיתונאים המוזנחים, שלמרות שעטו את מיטב מחלצותיהם, עדיין לא מצליחים להיטמע באווירת הההוט קוטור; הפאשניסטות המתאמצות, אלו שלא מתהדרות בממון, אך עתירות בסגנון אישי - אישי מדי לפרקים - ובשאיפה חסרת הגבולות להותיר חותם. מולן נישאות על עקבים גבוהים מדי, נשים צנומות, ארוזות בשמלות היקרות ביותר שניתן למצוא, לידן קורבנות האופנה, זונות המותגים, מקושטות בלוגואים וסמלי מעצבים ללא הבחנה או כושר שיפוט, עמוסות לעייפה באיפור כבד וקול חזק וצורם. את כל אלו מתעד עדר של בלוגריות - עם נוכחות ייצוגית מרשימה של יפניות מלאות בסטייל - חמושות במצלמות ועדשות ענק, מתעדות בקפידה כל פיסה של אינפורמציה.

מאז ההכרה בבלוגים כנכסים של ממש עבור תעשיית האופנה, נדמה שההשתלטות שלהם על השבוע הזה הולכת וגדלה, ועוד יותר נדמה, שדווקא הם, שנעים בעדינות על הגבול שבין אופנה גבוהה לז'אנר של עיתונות המונים חדשה, מרגישים הכי בנוח בין כל טיפוסי הקפיטריה הססגוניים שברחבת הכניסה. היעדר יומרה הוא המצרך הכי נדיר בין הנוכחים באולם והמפתח הכי חשוב כדי להרגיש בו בבית.

זו התעשייה ואלו חוקייה. הבושה לא קיימת בה, אבל באופן אירוני למדי, זה מה שהופך את האמנות שבתוך התעשייה הזאת לכל כך מודעת לעצמה, עד שהיא מאפשרת לעצמה לשבור את חוקיה בכנות יפה כל כך. כשאתה מייקל קורס ואתה מצהיר בקול שהקולקציה שלך מסחרית - הצורך להוכיח מייצר בגדים מהממים.

הרי מהו קצת בוץ ולכלוך כשמתחתיו מסתתרת פטרית כמהין מיוחדת כמו זאק פוזן, שבקולקציית Z Spoke שלו הצליח לבלוט מעל לכל המעצבים ששיחקו את הסאטן, הקריסטלים ובדי המשי הזוהרים עד תום, וכיכב בזכות הדפסי תות משוגעים וחליפות סקסיות ושובבות.

מהי קצת פוליטיקה של עורכי מגזינים, כשמעליה צפה המסורת האוזבקית הגאה של Guli Collections עטופה באינטרפטציה מודרנית של אגדות עם עתיקות ובאריגה צבעונית ושובת עין. למי אכפת ממשחקי כיסאות של אצולת האופנה בשורה הראשונה כשקולקציה מלכותית ומרתקת כמו זו של בגדי הים של גוטקס צועדת על המסלול בגאווה, מחבקת את הגזרה הנשית וסוגדת לחושניות הירכיים. זו הרי חגיגת האופנה האמיתית ואולי יוטב לי להמשיך ולצפות בה מרחוק. לשמור אותה זוהרת תמיד.