בין שלל הבגדים, האביזרים והחפצים שהגיעו בעשור האחרון לחנות לפריטי יד-שנייה "שתיים" ברחוב שינקין בתל אביב, מצאו לאחרונה בעלות החנות פוסטר שיצר עמוס בידרמן (מאייר "הארץ") בסוף שנות ה-80. הפוסטר, שבו מוצג רחוב שינקין כמרכז העולם כשברקע מצוירות בקטן ערים כמו פתח תקווה, ירושלים ושכם, מתבסס על איור נודע של סול סטיינברג בשם "מראה העולם מהשדרה התשיעית", שמיקם את מנהטן כמרכז העולם. מאז שהתפרסם לראשונה על שער ה"ניו יורקר" במארס 1976, זכה האיור לאינספור עיבודים מקומיים ברחבי העולם. לרגל סגירת החנות בסוף החודש, פנו לבידרמן מייסדות "שתיים", מוניקה אדלר ודניאלה לבנסארט, וקיבלו את ברכתו להשתמש בפוסטר כמנשר פרידה מן הרחוב ומחוג לקוחותיהן; בועת קומיקס שנוספה לו, ובתוכה הכיתוב "שתיים", מבצבצת כעת מגוש הבניינים שבין הרחובות יוסף הנשיא ומלצ'ט.

בית "דבר", שניצב מעבר לכביש, ממחיש את הזמן הרב שחלף מאז נוצר האיור. שינקין כבר מזמן אינו הרחוב הציורי שנוקד בחנויות עצמאיות שנפתחו על חורבותיהם של בתי מלאכה זעירים, שהיה מוקד לפעילות תרבותית שוקקת. בעשור האחרון חדרו לרחוב חנויות ענק מצוחצחות של מותגים בינלאומיים כדוגמת אלדו, נייק או אדידס, שהדירו את רגלי בעלי העסקים העצמאיים שהיו מאבני היסוד של הרחוב (כמו למשל החנות לפריטי יד-שנייה "אובססיה" שעברה לרחוב גאולה), והפכו אותו למעין קניון פתוח חסר ייחוד.

לגלגל את זה הלאה

אדלר ולבנסארט, בנות 37, מספרות כי השיפוץ המקיף שאמור הרחוב לעבור במהלך השנה הבאה, שבמסגרתו ייהרס בין השאר הבניין שבו שוכנת החנות, הוא שהכריע את הכף. "האפשרות לשכור את החנות בעתיד היא מוגבלת, ולמעשה נתקענו בלי חנות", אומרת אדלר. "הרגשנו שנכון יותר לסגור אותה כעת ולהתפנות לחשוב על גלגולה העתידי, מאשר לחפש מקום חדש בתקופה כל כך מבולבלת".

למן הרגע הראשון שנפתחה, בפברואר 2002 (בגלגולה הראשון היא שכנה בפסאז' צר בתחילת הרחוב, וכעבור שמונה חודשים עברה למשכנה הנוכחי במעלה הרחוב), "שתיים" התבלטה בנוף החנויות לפריטים מיד-שנייה בתל אביב. אם עד אז מרבית החנויות בעיר היו אפלות וגדושות בערימות של בגדים בלויים ולא נקיים ונועדו בעיקר למביני דבר, ב"שתיים" הבגדים נתלו על קולבים ומוינו לפי סוגים, לאחר שעברו תהליך סינון וכביסה. התחלופה היתה גבוהה, יום-יומית, והשאיפה של מקימותיה היתה להפוך את הפריטים מיד-שנייה לנגישים לקהל הרחב.

שיטת ההחלפות והזיכויים שהנהיגו אדלר ולבנסארט, אז בוגרות טריות של החוג למשפטים שנפגשו במסגרת התמחותן במשרד עורכי דין, היתה חלוצית בהיקפה. היו אמנם בעלי חנויות לפריטי יד-שנייה בעיר שנהגו לקבל סחורה מלקוחותיהם הוותיקים ולהעניק בתמורה זיכוי או הנחה ברכישה הבאה, אולם אף אחד לא הפך זאת לעקרון מנחה כמו בעלות "שתיים". "המודל שלנו, שהונהג מהרגע הראשון, רק הלך והשתכלל עם השנים", אומרת אדלר. "זוהי גישה מסוימת לכל הנושא של פריטי יד-שנייה. כששבתי לארץ אחרי טיול ממושך בחו"ל נדהמתי לגלות עד כמה פריטים מסוג זה לא נגישים בארץ, במובן הזה של סתם חנויות שמפוזרות ברחוב ושמהוות חלק משגרת הקניות של כל צרכן אופנה. חנויות פשוטות של בגדי יד-שנייה, לא פריטי וינטג' של מעצבים או משהו מאוד מיוחד ויקר".

בפועל, הן יצרו מעין חלופה לתרבות הצריכה. "אלטרנטיבה אקולוגית אמיתית שנגישה לקהל הרחב", מחדדת אדלר. "אף פעם לא שאפנו שיהיו בחנות רק פריטים נדירים או מיוחדים, אלא פשוט להעביר את המסר שאם מישהו קנה חולצה, למשל, והתחרט על הקנייה מסיבה כלשהי, הוא יכול להביא אותה לחנות, ומישהו אחר יוכל אולי ללבוש אותה אחריו וליהנות ממנה. פשוט לגלגל את זה הלאה".

מוניקה אדלר (משמאל) ודניאלה לבנסארט בחנות "שתיים". "יצרנו אלטרנטיבה אקולוגית אמיתית שנגישה לקהל הרחב"

אין ספק שחלק נכבד מסוד קסמה של החנות נבע מכך שהפכה את הסדר הקיים. בשונה מההתנהלות במרבית החנויות, רוב הסחורה שהציעה הגיעה מקהל הלקוחות. אדלר מספרת כי מהרגע הראשון החנות גיבשה סביבה קהילה של אנשים שנהנו להחליף ביניהם בגדים משומשים - "מעין רשת חברתית של בגדים, שנוסדה הרבה לפני פריחת הרשתות החברתיות", מחדדת לבנסארט. עתה, הן אומרות, במסגרת מחשבותיהן על גלגולה העתידי של החנות, הן שוקלות להעביר אותה לרשת.

קשה לדמיין כיצד תפעל החנות במרחב הווירטואלי, אולי משום שבהתנהלות השוטפת שלה היה משהו מאוד גשמי. למרות חזותה המעוצבת - לרבות גוני התכלת של הקירות, הפסים המתעקלים שעיטרו אותם ורהיטי הפלסטיק הססגוניים שהוצבו בה - שקיות הניילון הגדולות, מלאות הבגדים, שנחו על רצפתה דרך קבע שימשו עדות למנגנון הפעיל שמאחוריה. כל מי שנמנה עם חוג לקוחותיה זוכר בוודאי את הרגעים המותחים שבילה לצד שקי הבגדים שהביא עמו לחנות, שעה שאחת מהעובדות בחנה את תכולתם, ואת הציפייה לקראת ההכרעה: אילו מהפריטים ייכנסו אל מחזור הבגדים בחנות, ואילו יועברו לתרומה.

חדש בניחוח ישן

בזמן אמת, לא תמיד היה אפשר לעמוד על צופני המלתחה שהרכיבו אדלר ולבנסארט בחנות, מה גם שאלה השתנו תדיר. מכנסיים מדגם מסוים שהתקבלו באהדה יום אחד, למשל, יכלו לזכות בכתף קרה חודש לאחר מכן. "זאת מיומנות שרכשנו במשך השנים", מספרת לבנסארט על תהליך הסינון. "פרט לפרמטרים הבסיסיים, כמו למשל שלא יהיו כתמים או קרעים בבגד, לא קיבלנו טריינינגים או בגדים ממש פשוטים. מעבר לזה, זה תמיד היה כפוף לטעם האישי שלנו ולצרכים של לקוחותינו".

"החנות לא קפאה על שמריה אפילו יום אחד", ממשיכה אדלר. "כשראינו למשל שאנשים פחות מתעניינים במכנסיים, אז לקחנו פחות מכנסיים. וכששמנו לב שאופנת שנות ה-80 נהפכת יותר מבוקשת, אז שינינו את הבחירות שלנו בהתאם. תמיד היינו נכונות לאמץ דברים חדשים. זה היה דו-שיח ערני בינינו לבין הלקוחות". לבנסארט מציינת כי היו לא מעט מקרים שבהם הלקוחות היו אלה שלימדו אותן. כך למשל היה עם מכנסי הפנסים בסגנון שנות ה-80: סלידתן הראשונית מהם נמוגה בעקבות דרישת הלקוחות.

החנות לא דבקה בסגנון אחד. "תמיד היינו מאוד ערניות למה שמתרחש מסביב ולאופנות שמשתנות גם בתחום הפריטים מיד-שנייה", אומרת לבנסארט. "במובן הזה החנות היתה מאוד אופנתית. היא לא משכה אליה אנשים שבהכרח רצו להתלבש כמו בתקופה אחרת מן העבר, אלא דווקא אנשים עם טעם מאוד עכשווי. היא לא לקחה אותך אחורה בזמן ולא יצרה מראה תקופתי".

"החנות פנתה לאנשים שאופנת רחוב גלובלית היא מודל ההתלבשות המרכזי בעבורם", מוסיפה אדלר. "מאחר ואי אפשר למצוא בה חטיבה מסודרת של בגדי ערב או שמלות כלה, היא לא נועדה למי שביקשו להרכיב מלתחה מכף רגל ועד ראש, אלא למי שרצו לדוגמה למצוא חולצה יפה שתתאים למכנסי הג'ינס שרכשו ממש עכשיו".

עם השנים גדל היצע הבגדים בחנות, ולצד הפריטים מיד-שנייה נחו על הקולבים גם פריטים חדשים ששמרו על צביון רטרואי. "זה היה המשך טבעי", מסבירה אדלר. "קהל הלקוחות שלנו גדל בצורה משמעותית, והיה לנו חשוב לספק להם אפשרויות חדשות". לבנסארט מציינת כי כל ההתפתחויות צמחו מתוך התנהלות החנות: "אם למשל קיבלנו שמלות מדהימות שנזקקו למעט תיקונים, אז נראה לנו מאוד מתבקש לקחת מעצבות שיכניסו בהן תיקונים קטנים בגזרה. עם הזמן פגשנו כמה מעצבות צעירות ומוכשרות, ששמחנו מאוד להציג דברים שלהן בחנות".

הבסיס האיתן של החנות היה ונותר הבגדים להחלפה - מדי יום הגיעו אליה שקי בגדים שמוינו לכביסה או לתרומה - אולם עם הזמן התוספו יוזמות שנולדו מתוך ההתנהלות של החנות. "קיבלנו המון מצעים ישנים שלא היה לנו מה לעשות אתם, אז תפרנו מהם תיקי שקית ומכרנו אותם ללקוחותינו ב-3 שקלים. החידוש לא היה העיצוב שלהם, אלא החומר שממנו נוצרו", נזכרת לבנסארט. "לפני כחמש שנים חברנו למפעל שיקום לאנשים עם מוגבלויות בבאר שבע, שהחלו ליצור בעבורנו את התיקים הללו, שהתפשטו בעיר במהרה. כל התיכוניסטיות היו מגיעות במיוחד לחנות בשביל לקנות תיק כזה. אלה דברים שנולדו מתוך צרכים של הרגע, אבל לכולם היה קשר לערכים הבסיסיים שעמדו מאחורי הקמת החנות".

בהמשך יצרו השתיים קו של בגדים בהשראת פריטים ישנים שהגיעו אליהן לחנות, ולבסוף החלו לייבא פריטים מחו"ל. "זה יצר מלאי של בגדי וינטג' שלא היה קיים כאן קודם לכן", אומרת לבנסארט. "נניח שהיה סריג מאוד יפה בחנות. פתאום אפשר היה למצוא ממנו סדרות משמחות בשלל גוונים ומידות".

הן רואות במפעלן חלק בלתי נפרד מהשינוי שחל בתפישת המושג בגדי יד-שנייה או וינטג' בישראל. "לדעתי, יבוא כזה לפני שש שנים לא היה פוגש קהל כה מתעניין", אומרת אדלר. "חנויות לפריטי יד-שנייה מתקיימות לרוב על מלאי קיים, ואנחנו גאות לומר שהמלאי תמיד הגיע אלינו לחנות. למעשה, הוא עדיין ממשיך להגיע. ללקוחות שלנו לא משנה שהודענו על סגירת החנות. הם עדיין מביאים בגדים ישנים ומקווים להחליף אותם בבגדים ישנים-חדשים עד סוף החודש".

בשל מיקומה העורפי - החנות ממוקמת בסמטה - בעלות החנות נאלצו לשמור על קשר מתמיד עם העוברים ושבים ברחוב. לצורך העניין גויסו נערי הפלאיירים, שתפקידם היה להזמין את עוברי האורח לבקר בחנות. מקצתם עשו זאת בדרכים יצירתיות כמו ריקוד או שירה. "מאוד עצוב לנו שתרבות הקנייה ברחוב הולכת ונעלמת לטובת שוטטות בקניונים", אומרת אדלר. "שינקין ייצג בעבר מקום של אנשים שאוהבים להסתובב ברחוב". מאותה סיבה, אומרת לבנסארט, הן בחרו להיפרד עם הפוסטר של בידרמן, שמהלל את הרחוב. "אנחנו מרגישות שהעזיבה שלנו את הרחוב, לצד בתי עסק ותיקים נוספים, מסמנת את סופה של תקופה".

מכירת חיסול מלאי בחנות תתקיים עד סוף החודש (זאת גם ההזדמנות האחרונה להחליף פריטים ולנצל שוברי זיכוי). שיאי המכירה יתקיימו ב-25 בחודש בשעות 12:00-18:00, וב-29 בחודש בשעות 12:00-18:00.