אפשר להאשים את ג'ון פ' קנדי, שנאם ללא כובע בטקס ההשבעה לנשיאות ארצות הברית ב-1961, או את הפופולריות של המכוניות שהפכו את הכובע לקישוט שאין בו צורך מעשי. כך או כך, הרומן הארוך של הגבר המערבי עם הכובע דעך בשנות ה-60 של המאה הקודמת. רק לאחרונה חזרו גברים לחבוש כובעים ברחובות, בהפקות ותצוגות אופנה, בחנויות ובמגזינים.

עד שנות ה-60 רוב הגברים לא היו עוזבים את הבית ללא כובע באולר, קש, צילינדר או קסקט. הביקוש היה אדיר. בשנות ה-30, למשל, חברת הכובעים הבריטית דנטון ייצרה 100 אלף כובעים בשבוע, כדי לספק את הלקוחות. גברים ברחבי העולם היו בוחרים כובעים לפי מעמד, עיסוק, יעד ומזג אוויר. "If you want to get ahead, get a hat" היה המוטו של אותם הימים, שחיזק את הקביעה שגברים לא ייתפסו ללא כובע כפי שלא ייתפסו ללא מכנסיים.

אולם מאז שנות ה-60 הידרדר מעמדו של הכובע. במקביל לכניסתה של המכונית לשימוש, החל מרד נעורים שמנהיגיו ראו בכובע סממן ארכאי לעידן ישן. מבט על ההיסטוריה של אופנת הגברים ב-100 השנה האחרונות, מגלה שינוי עמוק יותר. "גברים עברו ללבוש קז'ואל", אמר פיטר הווארת, עורך אופנת הגברים ב"סאנדיי טלגרף" הבריטי, למגזין של בי-בי-סי. "הז'קט נהפך ממעיל צבאי ארוך לז'קט קליל; החולצה בעלת הצווארון הנוקשה הוחלפה בחולצה רכה עם צווארון מקופל; והנעליים בעבודת יד הומרו בנעלי ריצה. אנשים מצפים היום להתלבש בנוחות, והכובע הרשמי נפל קורבן למגמה".

כמעט בגידה

במובן זה ישראל אינה שונה משאר העולם. איילה רז, בעלת בלוג אופנה ומחברת הספר "חליפות העתים - מאה שנות אופנה בארץ ישראל", מתארת את הכובע כחלק בלתי נפרד מההיסטוריה הישראלית הגברית. "אנשי העליות הראשונות לישראל הגיעו מאירופה והביאו משם כובעים משלל סוגים: צילינדר, ברונטה (כובע לבד) וכובעי נשים ססגוניים ועמוסי קישוטים", היא אומרת.

בימי השלטון העותמני גברים אולצו לחבוש תרבוש, סמל לקבלת השלטון ("גידלתי זקני, פשטתי את מלבושי אירופה ולבשתי ארוכים כמנהג היהודים וחבשתי לראשי תרבוש במקום כובע אירופי, והתהלכתי בחוצות ירושלים", כתב אליעזר בן יהודה ב"החלום ושברו - העידן הראשון"). אבל עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ותחילת השלטון הבריטי, התרבושים נעלמו, כובעי הצילינדר נשמרו להזדמנויות חגיגיות, ומגבעות הלבד והקש כבשו את הראש הגברי.

העליות הבאות, בעיקר בשנות ה-20, הביאו לישראל עשרות בעלי מלאכה וזעיר-בורגנים אחרים שייצרו כובעים. "מגוון הכובעים היה גדול", אומרת רז, "עשרות בתי מלאכה עסקו בייצור כובעים, כי זה היה קל יותר מלייצר בגדים, שדרשו כוח אדם רב יותר. בנוסף, החלו לקדם תוצרת ישראלית, ויצרני הכובעים קיבלו זריקת עידוד, כי חבישת כובעים תוצרת חוץ נתפשה כבגידה כמעט". היא מספרת על תל אביב קוסמופוליטית, על אופנת בתי הקפה ועל הנוהג לחבוש כובע, שהיה נפוץ בעיקר בקרב העירוניים ברחובות תל אביב, חיפה וירושלים.

אבל כבר אז החל להתערער מעמדו של הכובע. בשעה שבבתי הקפה וברחובות תל אביב רוב הגברים חבשו כובעים, אנשי ההתיישבות העובדת ראו בכובעים האירופאיים סמל לבורגנות ולתרבות פנאי שאינה קשורה לאתוס הציוני. "בן גוריון לא חבש כובע בטקס הכרזת המדינה", ממשיכה רז, "וכך גם רוב שרי מפא"י, שראו עצמם חלוצים. הנשיא חיים וייצמן, לעומת זאת, חבש תמיד כובע, והמשיך את מסורת חבישת הכובעים במעמדים רשמיים".

כובע טמבל המפורסם נולד בשנות ה-20 בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. "התפירה שלו היתה פשוטה, הוא היה עשוי משישה חלקים קטנים שנגזרו לרוב משאריות בד, ואפשר היה לקפל אותו ולשים בכיס או לנגב אתו את הזיעה", מסבירה רז. כמו שאר הכובעים, גם כובע טמבל סימל מעמד - מי שחבש אותו ביטא את היותו חלוץ.

רז חושבת שנקודת המפנה בכל הקשור לחבישת כובעים היתה מלחמת ששת הימים. "אופנת הסיקסטיז הגיעה לישראל, ואתה דחיית כל המראה הבורגני, יחד עם גידול השיער ושבירת הנורמות שקדמו לתקופה ההיא. מאז ועד השנים האחרונות, חבישת כובעים נתפשה כמעשה אקסצנטרי ובוהמייני שאינו קשור לתרבות המקומית. צריך לזכור שנשים היו הראשונות שהסירו את כובעיהן, בעיקר כי לא רצו להיחשד כדתיות, והגברים פשוט אימצו את מראה הראש החשוף במהירות".


חובשי כובעים ברחובות תל אביב. המחסום נשבר

אחד ההסברים לירידת קרנו של הכובע, למרות תנאי האקלים המחייבים את חבישתו, נעוץ כאמור במגמה עולמית של לבוש גברי פשוט יותר. "גברים ישראלים נצמדו למראה המאצ'ו המצוי שבו לאביזרים אופנתיים לא היה מקום, והם נתפשים כקישוטיים ונשיים", אומר דניאל אסייג, סטייליסט ואספן כובעים. "עד לפני עשור גברים הסתפקו במכנסי ג'ינס וחולצת טי, וראו בכובעים אמצעי מיותר שמושך תשומת לב. כובע צריך להיות אביזר הכרחי במדינה כמו שלנו, אבל הוא נעלם מהנוף כי גברים רצו להיראות קשוחים וחסרי קישוטים מיותרים".

עם זאת, אסייג מודה שבאחרונה הכובעים חוזרים לרחוב הישראלי. "לאחרונה הכובע נהיה שוב לגיטימי, בגלל מגמה של אלגנטיות ותשומת לב ללוק הכללי ולמראה מהודק יותר, לצד חולצות מכופתרות, חגורות צרות ונעלי לכה, שנראות יותר ויותר ברחוב הישראלי".

עניין של סגנון

שיטוט קצר ברחובות תל אביב מגלה הרבה גברים ישראלים שמסתובבים עם כובעים משלל סוגים - מכובעי קש וכובעי פנמה ועד קסקטים וכובעי מצחייה אחרים. "המחסום נשבר. כבר כמה שנים שגברים עם כובעים הם מראה שכיח ברחובות", אומר רונן משיח, בעל דוכן לכובעים בשוק הכרמל. "הרבה תיירים באים לכאן, ולכולם יש כובעים. הגברים המקומיים למדו מהם, והם כבר לא חושבים שזה מוזר. אולי זה קשור לעובדה שגברים ישראלים כבר לא מתביישים להתלבש יפה, אולי זה קשור למודעות ההולכת וגוברת לנזקי השמש ולעובדה שכבר לא כל כך קול להיות שזוף מדי. בכל מקרה, גברים החלו לקנות הרבה יותר כובעים, וזה כבר לא נחשב אביזר לזקנים".

ארז אדם, קניין ומנהל של מחלקת מותגי העל ברשת פקטורי 54, אומר שהוא עד לשינוי בשנתיים-שלוש האחרונות. "רואים יותר ויותר גברים שמעזים להתהדר באקססוריז: צעיפים, תיקים וכובעים. הכובעים הפופולריים יותר, כמו אלה בסגנון 'מד מן' וכובעי הבארט, אופנתיים ללא קשר למזג האוויר. הם יותר עניין של סגנון ואמירה אישית. מה שהיה תופעה קיצונית של סטייליסטים ומובילי אופנה, נהפך למגמה שהולכת ומתרחבת באוכלוסייה הכללית".

חבישת כובעים כאביזר אופנתי החלה בשנים האחרונות בעולם כחלק מחזרת מראה הדנדי וההתרפקות הנוסטלגית על דמויות גבריות קלאסיות בכובעים: החל בהמפרי בוגארט ופרד אסטר, דרך הריסון פורד בתפקיד אינדיאנה ג'ונס ופרנק סינטרה, וכלה בסלבריטאים כמו בראד פיט, ג'סטין טימברלייק, פיט דוהרטי וקניה וסט.

בעונות האחרונות תצוגות האופנה המרכזיות בעולם הצעידו דוגמנים בכובעים, ותצלומי מגזין של גברים בכובעים נהפכו לחלק אינטגרלי מהלוק הכללי - במיוחד בזכות הפופולריות של דון דרייפר מסדרת הטלוויזיה "מד מן", שהפכה את לבישת הכובע לסממן קלאסי של גבריות ואלגנטיות.


מעשה בחמישה כובעים

פדורה. הכובע הגברי של המאה ה-20 התחיל את דרכו ככובע נשי במחזה "פדורה". הוא עשוי מלבד רך יחסית, והיה פופולרי בקרב גברים בשנות ה-20. דמויות איקוניות שחבשו אותו: האמפרי בוגרט, ג'ין קלי ולאונרד כהן.

 

פנמה. מוצאו של כובע הקש המפורסם בעולם מאקוודור, והוא מיוצר משיח הטקילה שגדל שם (אם כי את שמו קיבל מנמל המוצא בפנמה). דמויות איקוניות שחבשו אותו: שון קונרי, וינסטון צ'רצ'יל והנסיך צ'ארלס.

 

באולר. אחד מהכובעים הגבריים הקלאסיים של כל הזמנים נוצר ב-1850. הוא עשוי מלבד עם גוף מעוגל ותיתורה צרה יחסית. דמויות איקוניות שחבשו אותו: צ'רלי צ'פלין, לורל והארדי, רנה מגריט ופיט דוהרטי.

 

ברט. כובע עגול עם חלק עליון שטוח, שנחבש לרוב כשהוא מופנה לצד אחד. הברט נולד כנראה בתקופה העתיקה. דמויות איקוניות שחבשו אותו: צ'ה גאוורה, פיקאסו וג'סטין טימברלייק.

 

כובע בייסבול. הפשטות שלו התאימה לאתוס האמריקאי שדחה שיוך מעמדי אליטיסטי. הוא נהפך לחלק מהמדים הרשמיים של נבחרות הבייסבול. דמויות איקוניות שחבשו אותו: ספייק לי, סטיבן ספילברג, ג'יי-זי.

 


מקסקט ועד צילינדר

שרוליק. דמותו של הצבר האולטימטיבי צוירה בידי הקריקטוריסט והמאייר דוש בשנות ה-50 ושימשה כסמל של ישראל. הנער שרוליק היה חלוץ במכנסי חאקי, סנדלים תנ"כיים וכובע טמבל. הוא סימן את האנטיתזה ליהודי הגלותי (בעיקר לזה מהקריקטורות האנטישמיות, שלרוב חבש שטריימל או כיפה). כובע טמבל סימן את הפשטות והנעורים והיה סממן אופנתי שנקשר למזג האוויר החם ולעבודה החקלאית, בניגוד לכיסויי ראש דתיים או אירופיים.


תצלומים: אלון רון, אי-פי, דניאל בר און

אדם ברוך. העיתונאי, הסופר ומבקר העיתונות, שהלך לעולמו לפני שנתיים, נהג לחבוש קסקט שחור, שזוהה עם קו התפר שעליו הילך כל ימיו: ישראלי ויהודי. כנצר למשפחת רבנים מפורסמת וכאדם מסורתי, הוא קיבל עליו את תפקיד האדמו"ר החילוני, שכובע הקסקט סימל יותר מכל. ספק כיסוי ראש דתי וספק אביזר בוהמייני, אי אפשר היה לקטלג את הכובע באופן מוחלט לכאן ולכאן, וכך נשאר הקסקט תלוי באוויר - בין קודש לחול.

רפי נלסון. "יש לו עין אחת צוחקת / וכובע בוקרים שחור / אם אתה בעקבות השקט / תיסע, אצלו תעצור", כתב יהונתן גפן בשיר "הבלדה על רפי נלסון". הבוהמיין הישראלי הראשון (ואולי האחרון), שפתח את כפר הנופש המפורסם בטאבה וקידם אהבה חופשית וסמים קלים, היה דמות של מאצ'ו ישראלי. יחד עם האופנוע וכובע הבוקרים המפורסם שלו, הוא סימל אלטרנטיבה לדמות הצבר הישראלי השורשי. נלסון השתתף בפרסומות הראשונות לבירה האמריקאית באדוויזר ולסכיני הגילוח של חברת בונד ועיצב דמות גברית פורקת עול עם כובע בוקרים, שזנחה את המיתוסים הציוניים לטובת מיתוסים מהמערב הפרוע. מעין איש המרלבורו, גרסת ישראל פוסט 1967.

רפאל איתן. הרמטכ"ל ה-11 של ישראל ואיש ההתיישבות העובדת נולד בתל עדשים להורים שהיו מראשוני ארגון השומר. לא פלא שהכובע שהיה מזוהה אתו - תחילה הכומתה ואחר כך כובע הפטרייה - היו חלק מהמיתוס הצברי-לוחמני שאותו קידם, מעין דמות של צבר לוחמני מודרני. בניגוד לשרוליק הנאיבי, הוא היה בעל סממנים צבאיים חלוציים. רפול זכור כמי שהחזיר בתקופת כהונתו כרמטכ"ל את הכומתה לראש, ושנים אחר כך עדיין נשא בגאון את כובע הפטרייה, הכלאה מוזרה בין כובע טמבל לכובע סיירים. הכובע סימל את השורשיות הכפרית והחיבור לארץ, בלי הקישוטיות והאלגנטיות המאפיינת בדרך כלל כובעים.

דידי מנוסי. פזמונאי, עיתונאי וסאטיריקן ישראלי, איש ה"בדיחמין לשבת" נוהג לחבוש כובע קסקט, שמסמן את היותו חלק מהבוהמה של דור הפלמ"ח, יחד עם דן בן אמוץ וחיים חפר. הכובע, הכלאה של כובע צרפתי וכובע קסקט, מזוהה עם דור יושבי "כסית", ובשנים האחרונות נתפש כאביזר זקן של בוהמה שהולכת ונעלמת.

חיים ויצמן. הנשיא הראשון של מדינת ישראל, שעלה מרוסיה, נשאר נאמן למוצאו האירופי בכל הקשור למנהגי הלבוש שלו: חליפות, כובעים ובעיקר כובע צילינדר. הכובע של ויצמן קשור למסורת אירופית ייצוגית, בהתאם להשכלה שרכש בשווייץ. גם כשהתברג בראש ההסתדרות הציונית, עדיין שמר על מראה אירופי של גבר אלגנטי במשרה ייצוגית.

גרי אקשטיין. כובע המצחייה של הרוקיסט, שהתפרסם בשנות ה-70, שילב בין ישראליות חילונית לבין מסורת הרוקנרול. זה היה סממן אמריקאי של תרבות נעורים, אבל בשילוב עם הזקן והמשקפיים, יצר משהו פולקי-ישראלי, שאיפיין לפעמים גם את אריק סיני ואריק איינשטיין.

אנחל בונני. כובע פדורה קטן, כובעי קש וצמר מככבים על ראשו של אייקון האופנה הישראלי העכשווי. כבר לא מדובר בייצוג של שום ז'אנר זקן ואקסצנטרי, אלא בחוש אופנתי שער למתרחש בעולם. כמו ג'וני דפ או בראד פיט, בונני נוהג להסתובב עם ראש מכוסה היטב, כיאה לסלב במעמדו. צעיר, עכשווי ולא מתנצל.

סאבלימינל. כובע המצחייה המפורסם הוא הצל האמיתי של סאבלימינל, זמר ההיפ-הופ הישראלי המצליח. הכובע, א-לה אמינם, הוא אקססורי הכרחי בעיצוב דמותו של הראפר המצוי בעולם. בשילוב עם הטוויסט הישראלי בדמותם של סמלים כמו מגן דוד, מתקבל ראפר ישראלי כשר כחול-לבן.

עובדיה יוסף. יותר ממקביליו האשכנזים, הרב יוסף הצליח למקם את עצמו כאייקון של סטייל, בעיקר בעזרת המצנפת והבגדים, שמקורם בציווי על משה להלביש את אחיו, אהרן הכוהן הגדול ב"חושן ואפוד ומעיל וכתונת-תשבץ, מצנפת ואבנט". המצנפת, שמצופה בבד כחול כהה ובצדה 12 קפלים מאותו בד כמניין שבטי ישראל, התקבעה בתודעה הציבורית כסממן של כהונה דתית ספרדית ונהפכה לסמלו המסחרי של הרב.


ביקור בארץ הפלאות

הכובען ישראל בלזם, שהלך לעולמו לפני כחודש, לא הסכים למכור לכל אחד

חנות הכובעים "בלזם" בתל אביב נסגרה לפני כשמונה שנים, אך הכובען שעמד בראשה במשך 40 שנה, ישראל בלזם, הלך לעולמו לפני כחודש. "כשנכנסת לחנות, הרגשת שעברת לעולם של עליסה בארץ הפלאות", אומר בנו עמיר בלזם, "לחנות היתה גלריה עם מדרגות לולייניות. הכל היה מלא בכובעים ובחומרי גלם לכובעים. עליהם ניצח אבי, שראשו קדח כל היום סביב כובעים".

                               
                                בלזם. הותיר מורשת

בלזם, שהתמחה בכל סוגי הכובעים - מכובעי נשים ומגבעות לגברים ועד כובעי לבד, צ'רלסטון וטמבל - השאיר אחריו מורשת שיכולה לשפוך אור על עבר ישראלי עשיר בכל הקשור להרגלי חבישת הכובעים במאה ה-20.

הכובען המפורסם נולד בישראל ולמד את המקצוע בשנות ה-60 מאביו, שמעון בלזם, שנולד בפולין ובגיל 13 התחיל ללמוד את מקצוע הכובענות, נהפך לשוליה בקלן, קיבל דיפלומה מאיגוד הכובענים של העיר והיה ל"מייסטר" - אומן הזכאי לעסוק במקצוע עצמאי. הוא פתח בית מלאכה לכובעים, ותשעה חודשים לאחר עלייתו של היטלר לשלטון נמלטה המשפחה לישראל.

ב-1938 פתח שמעון בלזם בית מלאכה לכובעים בדיזנגוף 145 בתל אביב, בסמוך לבתי הקפה "רוול" ו"כסית" ולמסעדת "קיטון", בלב לבה של תל אביב הקוסמופוליטית. בשנות ה-60 הצטרף אליו בנו ישראל. "סבא אמנם היה אומן וידע את המלאכה, אבל אבא העלה את המקצוע לדרגת אמנות אמיתית", אומר בלזם. "הוא ייצר כובעים מחומרי גלם שקנה מיבואנים וסוחרים, המציא מכשירי מתיחה מיוחדים, בנה מכשירי ניקוי לכובעים, שבגללם באו חסידים עם שטריימל, והמציא דגמים של כובעים לתיאטרון ולתצוגות אופנה".

בלזם - ששירת לקוחות כמו לילי שרון, ריטה, אחינועם ניני, יוסי גרבר ודורי בן זאב - היה כובען אמיתי, מהסוג שכבר לא קיים היום. "אבא לא היה מסכים למכור לכל אחד", אומר בנו, "הוא היה משוחח עם כל איש שנכנס לחנות, מחפש לו את הכובע המתאים ולא מסכים למכור לו משהו אחר. בכלל, היתה לו אידיאולוגיה שלמה סביב מבנה הראש, שאליו התאים את הכובע לפי אישיותו של החובש".

בלזם, לפי אגדה אורבנית, היה גם האחראי להופעתו של כובע הטמבל על ראשיהם של המוני ילדי ישראל. "כובע החאקי, שהיה בשימוש של פלאחים ערבים ואחר כך אומץ על ידי חלוצים, היה כובע פשוט, שלא היה כל כך פופולרי", אומר בלזם. "אבא החליט לתפור לפי הגזרה שלו כובעים בשלל צבעים, שמיד נהפכו לפופולריים בקרב ילדים ותיירים והתקבעו בתור הכובע טמבל הלאומי". בשנות ה-80, כשהפופולריות של הכובעים ירדה, החל בלזם להתמחות בכובעים לנשים ובכובעים ייחודיים. הוא קרא לכובעים על שמות האנשים שחבשו אותם ("קארין" על שם הדוגמנית קארין דונסקי, למשל) ועיצב כמעט את כל הכובעים שנצפו בתצוגות אופנה ובתצלומי דוגמניות. "אי אפשר להמשיך יותר", אמר בראיון ל"העיר" ב-1999. "היום אנחנו חיים בשממה אמנותית ובשממה כובענית", וסגר את החנות - לא לפני שהבטיח "לעשות כובעים בבית לאנשים שאוהבים אותי".