ביום שישי שעבר מתה הצלמת הבריטית קורין דיי, בת 48, ממחלת הסרטן. הדימויים שיצרה בתחילת שנות ה-90, העגמומיים והלא מיופייפים, חשפו צד אפל של עולם האופנה וסייעו להזניק את קייט מוס, אז נערה מתבגרת אלמונית מקרוידון, למעמד של כוכבת-על בעולם האופנה.

דיי השתייכה לאסכולה של צלמים כמו לארי קלארק או נאן גולדין, שנקטו גישה תיעודית כשהפנו את עדשת מצלמתם לסביבתם הקרובה וביקשו לקדם אסתטיקה גולמית-מחוספסת, שונה מזו המהוקצעת השלטת בעולם האופנה. תצלומיה התיעודיים היו פשוטים וישירים. כמוהם, גם תצלומי האופנה שיצרה נשאו כמעט תמיד את התובנה המתריסה שהנערות הצעירות, השמלות ההדורות והאתרים המרהיבים שמוצגים בהם הינם בני חלוף. "בתמונות", נהגה לומר, "אנחנו נראים בדרך כלל צוחקים ומאושרים. אנחנו לא רואים את הצד האחר, שבו אנחנו לא בהכרח נהנים". אותו צד תמיד השתקף דרך מצלמתה.

בראיונות שהעניקה לתקשורת סיפרה דיי כי חונכה על ידי סבתה במערב לונדון. לטענתה, אמה ניהלה בית בושת - מה שיכול אולי להסביר את גישתה המנוכרת למין, ואביה, כך סיפרה, היה תמיד מרוחק. עבודתה הראשונה היתה ליווי קבוצות תיירים. היא החלה לעבוד כדוגמנית לאחר שצלם שאותו פגשה במסגרת עבודתה הציע לה לנסות את כוחה בתחום, אף שידעה כי לעולם לא תהפוך להיות נערת שער זוהרת. היא כיכבה במודעות פרסום בארצות הברית ובאוסטרליה, ופניה עיטרו קטלוגים שהתפרסמו ביפאן. שם גם פגשה את בן זוגה מארק זאזי, שלימד אותה כיצד להשתמש במצלמתו.

קורין דיי (מימין) וקייט מוס בפתיחת התערוכה "Face of Fashion" בנשיונל פורטרט גלרי בלונדון,2007 (תצלום: אימג' בנק / Getty Images)

את הכשרתה בצילום היא רכשה בתקופה שבה עבדה כדוגמנית במילאנו, שם צילמה את מה שראתה בסביבתה הקרובה, כמו למשל ילדים שלבשו בגדי תפירה עילית מרהיבים על מסלולי התצוגות ומול עדשות המצלמה, ובגדים בלויים וחסרי טעם בחדרי המלון הזולים שבהם התאכסנו. נערות בנות 16, שלוהקו כדוגמניות כבר בתחילת שנות ה-60, הפכו למחזה שכיח בעולם הדוגמנות של שנות ה-80 המאוחרות, אז התעצם הפער שבין המציאות הכלכלית הדחוקה שבה חיו לבין היהירות השופעת שהתבקשו להקרין בעבודתן.

כששבה דיי ללונדון בסוף שנות ה-80 הציע לה פיל ביקר, ששימש כמנהל האמנותי של המגזין "The Face", לצלם סדרה בנושא בשביל המגזין. דיי כיתתה את רגליה בין סוכנויות הדוגמנות ברחבי לונדון בחיפוש אחר הדוגמנית שבעזרתה תוכל להמחיז מחדש את המראות שלכדה במילאנו. היא מצאה את מבוקשה בדמותה הכחושה של נערת בית ספר בת 15 מקרוידון, קייט מוס שמה.

הצלחתן המשותפת הראשונה, תצלום שער ב"The Face" וכתבה מצולמת שכותרתה "The 3rd Summer of Love", התפרסמה ב-1990. על שער המגזין הופיעה מוס בכתר של נוצות, מחייכת בגמלוניות למול השמש. בתוך המגזין עצמו, מוס נראית צעירה להפליא, עדינה ופגיעה, בעירום חלקי, כשהיא משתעשעת על החוף, מצחקקת במבוכה או בוהה בחוסר מעש. שלוש שנים מאוחר יותר, דיי צילמה את מוס לשער המהדורה הבריטית של "ווג". בדירת עוני מוזנחת, כמעט ללא איפור כלל, לצד רדיאטור שצלעותיו הזכירו את גזרתה הכחושה, מוס נראתה כחסרת בית. הסדרה העלתה על נס מראה חדש שעמד בסתירה למראה הבריא והזוהר של דוגמניות-העל באותן שנים ולזוהר המעושה שייצגו. לימים הוא כונה "הרואין שיק". מוס עצמה כונתה "סופר-אסופית" (על משקל סופר-מודל).

לפני שהפכו לדימויי האופנה המכוננים של העשור, תצלומיה של דיי, שתיעדו את מוס הצעירה בתחילת שנות ה-90, עוררו מהומה רבה. כיום, כשהם כה מוכרים ומשקפים את רוח התקופה שבה נוצרו, קשה להעלות על הדעת כמה זרים, חריגים ומטלטלים הם נראו במבט ראשון. "קורין דיי גרמה לכך שאהיה פחות מודעת לעצמי. הייתי בת 15, והיא הכריחה אותי להוריד חולצה. הייתי בוכה", סיפרה מוס לכתב ה"אינטרוויו" שנים לאחר מכן. "אחרי חמש שנים כבר התרגלתי לזה ונעשיתי פחות מודעת לפגמים הגופניים שלי. התחלתי להבין שזה מה שמייחד אותי".

קייט מוס בסדרת התצלומים "The Third Summer of Love" של קורין דיי מגיליון יולי 1990

בכירים בתעשיית האופנה התקשו למצוא בתצלומים היבטים חיוביים. עורכות מגזינים גינו אותם, חלקן טענו כי הם גובלים בפורנוגרפיה, מקצתן כינו אותם טראגיים, והעירו בעוקצנות כי ודאי יסבו עונג לפדופילים. את המראה של מוס תיאר כתב ה"ניו יורק טיימס" כ"מאוד צעיר ומאוד מת". ארבע שנים לאחר פרסום התצלומים, הסערה לא שככה. נשיא ארצות הברית דאז, ביל קלינטון, העיר כי "תצלומי אופנה בשנים האחרונות גרמו למכורים להרואין להיראות זוהרים וסקסיים וקוליים".

אלכסנדרה שולמן, עורכת "ווג" הבריטי שהזמינה את סדרת התצלומים, מתקשה עדיין להבין את המהומה שעוררו בשעתם: "אני זוכרת שהייתי בחופשה באותה העת", סיפרה באחרונה לכתבת ה"גרדיאן", "ולא יכולתי להבין על מה המהומה. חשבתי שהן היו תמונות מאוד מקסימות, ובהחלט לא ניסינו ליצור שערורייה. חשתי שהמראה שיקף את מה שאפשר היה לראות בחדרי ההלבשה של חנויות בגדים או בחדרי השינה של נערות צעירות באותה העת.

"קייט נראתה כמו הגרסה היפה ביותר של נערת בית ספר. זה נראה משונה להתנגד לדבר הזה ולהמשיך להפיק את סוג התצלומים המוכר של בנות מאופרות לבושות בחזיות מרופדות וכל המלאכותיות הזו. אני באמת חושבת שזה נעשה בתוך הקשר מסוים. הקוראים חשו נבגדים על ידי המגזין - הם ראו בו מעוז של זוהר במתח גבוה, וזה היה שונה לחלוטין מכל מה שהכירו עד אז".

המקבילה החזותית לגראנג'

יחד עם הסטייליסטית מלאני וורד, דיי המשיכה לגבש את האסתטיקה הזו. היא תיעדה צעירים פרועים, מקצתם מסוממים, שאיתרה ברחוב, לבושים בתמהיל לא קוהרנטי של פריטי יד-שנייה. לימים זה הפך למראה האסופית, המקבילה החזותית למוסיקת הגראנג' שצמחה בסיאטל.

כשהתמוטטה בניו יורק ב-1996, ביקשה דיי ביקשה מבן זוגה לתעד אותה כשהובהלה באמבולנס לבית החולים, ולאחר מכן בבדיקות שנערכו לה, שבהן התגלה הגידול בראשה. רבים מהדימויים הללו נכללו בתערוכה "Diary", שהוצגה ב-2001, ובספר שליווה אותה.

עבודותיה של דיי נכללו בתערוכות יחיד או תערוכות קבוצתיות, והוצגו בין היתר במוזיאון ויקטוריה ואלברט, בטייט מודרן, בגלריה סאצ'י ובמוזיאונים לעיצוב ברחבי העולם. בן זוגה הקדיש עשור לעשיית סרט שמתעד את עבודתה, ששודר בערוץ "בי-בי-סי 4" ב-2004.

ב-2007 דיי ומוס נפגשו שוב, הפעם במסגרת התערוכה "Face of Fashion" שהעלה מוזיאון נשיונל פורטרט גלרי בלונדון. דיי, שנאלצה להתמודד עם השאלה איך להציג תדמית רעננה של אחת הנשים המצולמות ביותר בעולם, סיפרה לכתבת ה"גרדיאן" כי צילמה את דוגמנית-העל תוך כדי שיחה: "הצעתי לקייט שנשוחח על משהו רציני. היא בחרה בנושא שחשף את רגשותיה האמיתיים והגדיר את אופיה". לדברי מנהל המוזיאון, סנדי נאיירן, "חוסר הידיעה תורם לאיכות התצלומים. בכמה מהם מוס נראית כאילו היא עומדת לומר משהו, או בדיוק סיימה לומר דבר מה". מה חשבה מוס על התוצאה הסופית? היא התבוננה בתשעת תצלומי התקריב הממוסגרים יחד כיצירה אחת וראתה "שיניים עקומות ואף אלכסוני", כדבריה.

לפני כשנתיים הופיע שוב הגידול בראשה של דיי. כדי לכסות את הוצאות הטיפול, גייסו חבריה יותר מ-100 אלף ליש"ט באמצעות מכירה של הדפסים במהדורות מוגבלות של תצלומיה, לרבות סדרה בכיכובה של מוס ובחתימתה של הדוגמנית. דיי השלימה את הטיפולים אשתקד, אולם הגידול לא הוסר במלואו. "מה שעיניין אותי הוא ללכוד את האנשים ברגעיהם האינטימיים ביותר", אמרה, "והאינטימיות של כל אדם היא עצובה".