(צלם האופנה ניק נייט, מגזין (Duch
שלי ורטהיים הייתה בוגרת שנקר טרייה ומעצבת מתחילה בסטודיו של סמי בן הרוש כשנתקלה לראשונה בעבודה של צלם האופנה גי בורדן. השנה הייתה 1978 ובן הרוש שב מפריז עם גיליון של המהדורה הצרפתית של ווג, שם צילם בורדן בקביעות בין השנים .1985-1955 "הוא פתח את המגזין בעמוד עם צילום מדהים של שתי פרוטזות נעולות בנעלי שרל ג'ורדן יפהפיות ואמר לי: 'זה גי בורדן, הצלם הטוב ביותר שפועל כיום.' אני זוכרת את הרגע, את התמונה, את הצבעים." הרגע הזה, העז, הצבעוני, נחקק בזיכרונה של ורטהיים.
כשנתקלה בו בפעם השנייה, שני עשורים מאוחר יותר, זה כבר היה כמו פגישה מחודשת עם אהוב ישן. במסגרת מחקר לספר שעבדה עליו הגיעה ורטהייים לספרייה של מוזיאון ויקטוריה & אלברט בלונדון. דפדוף באוגדנים של המהדורה הצרפתית של "ווג" משנות השבעים הציף את הדימוי שזכרה. "הרגשתי שאני יכולה לזהות בקלות את הדימויים של גי בורדן מתוך אוקיינוס של תצלומים שפורסמו באותו גיליון עצום ממדים," היא משחזרת. "אבל חשוב מכך, הבנתי שהדימויים האלה הם מעבר לאופנה, ויש בהם סוד שהזמין אותי פנימה. באותו הזמן לא ידעתי דבר על גי בורדן, אבל האמנתי שאלה חומרים מדהימים ומאתגרים, שמספרים לי סיפור חדש."
מתוך הסיפור מלא התשוקה בין ורטהיים, המתפעמת מהדימויים שמדברים אליה,
ובין בורדן, שהלך לעולמו ב,1991- נולדו שלושה ספרים שהאחרון ביניהם,
,In Between צפוי לראות אור בספטמבר הקרוב (הוצאת .(SteidlMACK זהו
הספר השלישי שעליו שוקדת ורטהיים מתוך ארכיב עבודתו של בורדן. "מדהים
לראות כיצד הוא השפיע וממשיך להשפיע על צילום אופנה ובכלל," היא אומרת.
"יש לי קובץ מיוחד של תצלומים שהועתקו או הושפעו מעבודתו: החל מדיויד לה
שאפל, סטיבן מייזל וקרייג מקדין, לצד דור חדש של צלמים-בלוגרים."
אבל בורדן מהווה השראה לא רק לצלמי
בורדן נולד בפריז ב1928- כגי בנארס וננטש על ידי אמו כשהיה בן
חודשיים משום שנולד כממזר. אביו הביולוגי, מוריס בורדן, אימץ אותו והוא
גדל עימו בכפר בחבל נורמנדי. בהיותו נער עברה המשפחה לפריז, שם התוודע
לסוריאליזם ולקוביזם. בזמן שירותו הצבאי החל לצלם והציג כמה תערוכות
בגלריות בעיר. הצלם מאן ריי, שכתב הקדמה לאחת מתערוכותיו, ציין את
האמביציה המופלאה של בורדן הצעיר ואת חיפושו המתמיד אחר רעיונות חדשים.
האקלים החברתי הפוריטני ששרר באירופה באותן שנים היווה את ההשפעה
המרכזית על עבודתו של בורדן, שהתאפיינה במיניות מוקצנת, מתח, החפצת גוף
האישה וקומפוזיציות מורכבות. בצילום האופנה הראשון שלו, שהתפרסם בגיליון
פברואר 1955 של הווג הצרפתי, מתועדת דוגמנית חובשת כובע אלגנטי, ומעליה
תלויים ראשי שוורים חורצי לשון על אנקולי אטליז.
הגישה הסוריאליסטית שלו, בשילוב ההומור המקאברי, בלטה מיד בנוף צילום
האופנה השמרני של אותן השנים. בורדן וצלם האופנה הלמוט ניוטון ניסחו שפת
צילום חדשה, נועזת ואפלה.
בורדן שלט בכל היבטי הצילום, מהקומפוזיציה ועד חיתוך התמונה. לעורכי
העיתונים שאיתם עבד נהג למסור פריים אחד בלבד, חתוך לפי ראות עיניו, ולאיש
לא הותר לשנותו. צילומיו תוכננו תמיד תוך התחשבות בקו החיתוך של אמצע
הגיליון, שהפך ממגבלה ליתרון. הספר החדש, ,In Between מתמקד בצילומים
האלו.
"הקומפוזיציות הנועזות שלו הפכו לאבן דרך בהיסטוריה של הפרסום,"
מסבירה ורטהיים. "בעוד תצלומי אופנה קונבנציונליים מיקמו את היופי או
הבגדים כאלמנט מרכזי, הדימויים של בורדן הציעו אלטרנטיבה רדיקלית. האימג'
היה חשוב לו יותר מכול, הנרטיב והקומפוזיציה - האופנה הייתה משנית להם.
הכותרת של הספר נבחרה כדי לשקף את הרבדים של גוף העבודה של בורדן, וכיצד
הקומפוזיציה נתפרה לעמודי המגזין. דפדוף הדפים היה כמו בין מראות,
השתקפות, הכפלה של דימוי שהצופה מגלה. דימוי בתוך דימוי, סיפור בתוך
סיפור."
ורטהיים, ,63 נולדה בבולגריה ועלתה לישראל כשהייתה בת שנה. בתחילת דרכה למדה סוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב ועבדה בשיקום נכים. בגיל 26 עברה ללמוד עיצוב אופנה בשנקר ובסיומם נשלחה על ידי נשיא המכללה דאז, גד אלון, ללימודי אופנה בפרסונס סקול אוף דיזיין בניו יורק, כדי שתוכל לשוב וללמד בשנקר מצוידת בפרספקטיבה רחבה. עם שובה, החלה ללמד ב"שנקר" והמשיכה בכך במשך שבע שנים, ובמקביל עסקה בעיצוב, בעריכת אופנה בעיתונים "חדשות" ו"עולם האשה" ובבימוי תצוגות, ואף השלימה תואר נוסף באמנות באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1984 החליטה ללמוד לתואר שני באופנה ונסעה לאנגליה עם בעלה וילדיה לקולג' המלכותי בלונדון. את עבודת הגמר שלה בחוג להיסטוריה תרבותית הקדישה לקשר החזק שבין אמנות לאופנה.
ההיכרות המקרית עם בורדן הובילה לעיסוקה הנוכחי. "ידעתי מעט על עבודתו ועל האדם עצמו," מספרת ורטהיים. "גיליתי עולם טוטאלי של כישרון יוצא דופן. אדם בעל דעות עצמאיות שמתח את גבולותיו והיה התפוצצות של דמיון ויצירתיות."
מאז 2003 פרסמה כשלושה ספרים על עבודתו של בורדן, שלוו בתערוכות רחבות.
הראשונה הוצגה במוזיאון ויקטוריה & אלברט בלונדון, ובהמשך במוזיאון
הלאומי לאמנות בסין, המוזיאון לצילום בטוקיו ובעוד למעלה מ25- ערים
בעולם. על הספר והתערוכה השנייה, ,A Message for You עבדה בשיתוף עם
הדוגמנית ניקול מאייר, ששימשה במשך ארבע שנים כמוזה לבורדן.
"היה מרתק לבחון את הדימויים הסופיים אל מול הרפרנטים ותהליכי
העבודה," מספרת ורטהיים. "הספר מורכב משני גופי עבודה. אחד מציג 75
תצלומי צבע, השני חושף כ150- דימויים מעורבים: תמונות פולארויד, איורים,
רישומים, מכתבים ועוד. כשמצרפים את השניים, הם מאירים את החזון של בורדן
ואת תהליכי העבודה שלו."
"גי בורדן היה אדם ביישן, אניגמטי ופרובוקטיבי. אינטליגנטי בצורה
קיצונית ומולטי טאלנט. לא היו שום קיצורי דרך בעבודה שלו, וכשלא היה לו
תקציב מספיק מהלקוח, הוא השתמש בכספו שלו. הוא היה יוצר סקיצות, מעצב
ובונה את הסט, מקשט אותו, בוחר את האיפור והשיער, הבגדים, ומביים הכל
כפריים קולנועי. לפעמים הוא נדרש ל40- שעות עבודה בשביל אימאג' אחד. אף
שמעולם לא פגשתי אותו, אני תמיד מקווה לקבל ממנו אישור. אני לא מאמינה
בסימנים, אבל לפעמים אני מקבלת אותם ממנו. במסע שאני עורכת בעשר השנים
האחרונות, אני יכולה למלא ספר בסימנים ובצירופי מקרים."
העובדה שלא פגשת בו היא מכשול או דווקא מקפצה משחררת בעבודה על הארכיב שלו?
"אני לא יכולה לתת תשובה חד משמעית. לפעמים אני חושבת שכן, לפעמים לא.
אבל אני מרגישה שאני חופשייה למצוא כיוונים חדשים בעבודתו. עם זאת, באותו
הזמן אני לא, כי אני עובדת עם מה שהוא השאיר אחריו. זו אחריות גדולה לעשות
את הדבר הנכון. נדרשתי ללמוד את התצלומים ולהסיק מסקנות מעבודותיו בלבד,
ומשיתוף הפעולה עם בנו היחיד, סמואל בורדן, אדם קשה כשלעצמו, שדרש מחויבות
מכל הסובבים אותו.
"מצד שני, הוא כנראה קשה בגלל האחריות הרבה שלו לעבודתו של אביו. היה
ברור לשנינו שצריך לשמר את הערכים האסתטיים של אביו, וזה לא תמיד כובד על
ידי מו"לים או מוזיאונים. החלק הקל הוא שאני וסמואל חולקים אותם רעיונות
אסתטיים. מההתחלה הוא הבין כיצד אני בונה את החלל של המוזיאון או עורכת את
הספרים. תמיד מרתק לעבוד איתו, כיוון שהוא לא רק גדל עם אחד האמנים
המיתיים של זמננו, אלא גם ירש את העיניים והאינטליגנציה מאביו: חד, מהיר
ומלא הומור."
הפכתם לחברים?
"בתהליך העבודה סמואל הפך לחלק מהמשפחה המורחבת שלי. בתו בת העשר ליאה
מון בורדן היא בגיל הפרויקט - שימור עבודתו של אביו - ונולדה באותו היום
שבו נולדתי אני."
בורדן נחשב אמן טוטאלי. קפריזי. כיצד הדברים באו לידי ביטוי בעבודותיו?
"חייו ואישיותו של כל אמן משתקפים בעבודתו, אבל אני לא מחפשת ניתוח
פסיכואנליטי. יש סיפורים שהוא עבד עם דוגמניות אדומות שיער בגלל שזה היה
צבע שיערה של אמו, שאותה ראה רק פעם אחת. זאת תפיסה מוטעית לחלוטין, כיוון
שהוא עבד עם דוגמניות בעלות קשת רחבה של גווני שיער. שיער אדום היה האופנה
בשנות השבעים."
האם לדעתך אפשר למצוא סימנים לטרגדיות האישיות שליוו אותו בעבודותיו? למשל, השמועות על התאבדות אשתו ובת זוגו?
"קשה לומר. לא מצאתי התייחסות ישירה לדברים האלה. יש ספקולציות
והנחות שגויות רבות. הגרסה הרשמית היא שאשתו סולאנג' גיז, נפטרה מדום לב,
ובת זוגו, שאיתה חי במשך עשר שנים והיא זו שגידלה את סמואל מאז שהיה בן
ארבע, התאבדה. בשיחה שניהלתי עם אחותה למדתי שהיא סבלה ממאניה-דפרסיה כל
חייה."
בימים אלו שוקדת ורטהיים על פרויקט נוסף, ,Freedom Is Not Free
המבוסס על דימוי שצילם בורדן לשרל ג'ורדן. הספר שייצא לאור בהמשך חושף את
תשוקתו וזיקתו של בורדן לאמריקנה, ויכלול את כל כתבות האופנה שצילם בארצות
הברית, משנות החמישים ועד שנות השבעים.
פרויקט נוסף, אותו כבר הוציאה לאור, הוא תערוכה של סרטוני קולנוע שיצר
בורדן. כמו כן, בתריסר השנים האחרונות היא משמשת כיועצת מלווה למעצב
האופנה אלבר אלבז, שפועל בבית האופנה הצרפתי לנוון והוכתר כאחד ממעצבי
האופנה החשובים בעולם כיום.
"יש לי הפריבילגיה לעבוד עם כישרון יוצא דופן," אומרת ורטהיים.
"הקסם הוא להביט על עבודתו ולגלות כיצד כל הפרטים מתאגדים לכדי יצירה אחת.
הסטודיו של לנוון מיוחד מאוד, ולהיות האדם המבוגר ביותר בו זו חוויה יוצאת
דופן. אני בעולם האופנה כבר 30 שנה, אבל עם אלבז זה מיוחד ושונה."
מאז שעזבת את ישראל, השתנתה מפת האופנה לטובה, אבל שימור האופנה
עדיין בחיתוליו. יש פה מאבק של ממש לשימור ארכיב עבודתם של צלמים נודעים
כמו בן לם, סמי בן גד ופיטר הרצוג.
"ישראל היא מדינה צעירה, ועדיין אין כאן המודעות והכבוד לעבר
ולמורשת. אנשים בישראל עסוקים בעתיד ובחדש. אני בטוחה שבעתיד הקרוב גל חדש
של שיח יעלה בקרב הדור הצעיר והסקרן, שיתחיל לשאול שאלות. בלי עבר אין
עתיד".
