בעולם הניו אייג' וסדנאות הרוחניות, הרייקי, הטנטרה וכן הלאה, המוטו העיקרי הוא: "אנחנו מקבלים את עצמנו כפי שאנחנו", מוטו שאני אישית מאד תומך בו וחי על פיו. קבלה עצמית, כפי שאני רואה את זה, היא תנאי הכרחי לצמיחה, להתפתחות, ליצירת שינויים בחיים ולחיים מאושרים ושמחים  יותר.

קבלה עצמית גם היא תנאי הכרחי להוויית הנאהבות, שהרי אם אני לא אקבל את עצמי, למה שמישהו אחר יקבל אותי, יאהב אותי וכדומה? אם אני לא רוצה להיות לבד עם עצמי, למה שאחרים ירצו לעשות זאת? ניתן להרחיב את היריעה בנושא אף יותר, אך במאמר זה אני רוצה לגעת בנקודות אחרות

האם קבלה עצמית טוטלית משמעותה לא לטפח את עצמנו, להתעלם ממושגים של אסתטיקה,  להזניח את הטיפוח וכן הלאה? ואם כן - מדוע תמיד המרצה או המנחה מטופח ואסתטי, מריח טוב ומבושם? הרי אנחנו אוהבים את עצמנו כפי שאנחנו גם בלי להתאפר, לשים בושם וכולי.

קבלה עצמית היא בעצם דרגה מאד גבוהה של אהבה עצמית, ודווקא כשאני באמת מקבל את עצמי - קל לי לייצר שיפורים בחיי. מתי אימון הכושר שלי יהיה טוב ואפקטיבי יותר - כשאקבל את עצמי ומתוך כך אתחיל להתאמן או כשאהיה בעמדת רטינה על הצמיגים במותן? כמובן שאימון הכושר יהיה הרבה יותר אפקטיבי ממקום של קבלה ואהבה עצמית, שכן במקום שאין בו קבלה ואהבה, ייכנס התסכול, שהוא הורס המוטיבציה מספר אחת.

רק אהבה תביא שינוי

מתוך תסכול לא נוכל לשפר את עצמנו לאורך זמן. נכון שלעיתים, בטווח הקצר, תסכול יכול להוביל אותנו קדימה, אך לטווח הארוך המנוע הזה לא עובד. מי שמתוסכל ולא מקבל את עצמו יזניח את עצמו ולא יטפח את עצמו. כשם שאימון גופני וכושר נעשים בצורה הטובה ביותר ממקום של אהבה עצמית וככל שזו תהיה גדולה יותר, כך נדאג לשמור על גופינו ולטפח אותו כמקדש.  

הדבר נכון כמובן גם לגבי טיפוח אסתטי, שהוא אלמנט נוסף של מימוש האהבה העצמית. כך גם הרצון להשתפר ולהיות טובים יותר יהיה הרבה יותר בריא דווקא ממקום של קבלה ואהבה עצמית, להבדיל ממקום של "נמאס לי מעצמי".

מוטיבציית ה"נמאס לי מאיך שאני נראה" היא לא מוטיבציה שמחזיקה מים לאורך זמן. אני קורא לה מוטיבציית קרח: מאד קשה וחזקה, אך נמסה במהירות. במיוחד בחום הישראלי.

רמי בוכניק הוא מאמן לאיכות חיים ומנהל פורטל בתחום ה-אסתטיקה

לבחירת מגזין במתנה לחץ כאן