חנות קטנה ספונת עץ וחיבה לדמות מסרט גנגסטרים ישן שנהגה לחזור על דבריה פעמיים גרמו למייסדי מותג אופנת הרחוב הדני ווד-ווד (Wood Wood) לבחור דווקא בשם זה בתחילת העשור. באותה תקופה נמכרו בחנות המותג חולצות-טי ומיזעים מעוטרי הדפסים שיצרו המייסדים קרל-אוסקר אולסן ובריאן ינסן - ילידי רוסקילדה, שבנעוריהם נהגו לרסס יחד כתובות גרפיטי ברחבי העיר - לצד מבחר נעלי סניקרס.
עם השנים הורחבה פעילות המותג לרשת חנויות בקופנהאגן, ברלין ווינה (בשנה הקרובה יושקו שתי חנויות נוספות, בדנמרק ובאחת מבירות אירופה). בחמש השנים האחרונות, לצד אסופה מרשימה של בגדי מעצבים שנמכרים בסניפי המותג - מקום דה גרסון וצומרי צ'יסאטו היפאניים ועד הנריק ויפסקו הדני, ברנהרד וילהלם הגרמני וג'רמי סקוט האמריקאי - מציע המותג מדי עונה קולקציות לנשים ולגברים שקוסמות לצעירים ברחבי העולם, וסייעו לבסס את המותג ככוח מניע באופנת הרחוב הגלובלית.
נאיביות - איכות חמקמקה שמייצגת חוסר ניסיון והיעדר חוכמת חיים - היא איפיון שנטוע היטב בתרבות הנעורים. עם זאת, רק מעטים ממותגי האופנה שמייעדים את תוצרתם לבני הדור הצעיר, כדוגמת דיזל או אמריקן אפרל, מצליחים לזקק את תמצית ההוויה הזו באופן שובה לב כמו ווד-ווד.
התצוגה שהעלו אנשי המותג לפני כשבועיים בקופנהאגן במסגרת שבוע האופנה שנערך בעיר לקראת עונת אביב-קיץ 2011 הדגימה זאת היטב באמצעים פשוטים למדי: על ההזמנה, קרטון מלבני בגוון חלמוני חיוור שנראה כאילו נצרב ממושכות תחת קרני השמש, נכתב במהופך "Sunny Side Up". על המסלול שנפרש בין חלליו המסועפים של מרכז Den Frie לאמנות עכשווית בעיר, אגלי מים ביקעו סדקים בחזותם הנערית התמה של דוגמנים ודוגמניות חיוורי פנים ובהירי שיער: תחת עומס החום הכבד, ההמון שהתאסף בחלל - חובבי אופנה סקנדינביים והיפסטרים מרחבי אירופה - החל לנפנף במרץ בהזמנות שבידו. בסולידריות שאינה אופיינית לכוכבי המסלול, הדוגמנים והדוגמניות שיצאו אל האולם החלו לנטוף גם כן. תחילה היו אלו נתזים שהתפזרו מתוך שיערן הלח של הדוגמניות וזלגו במורד חולצותיהן. במהרה נהפכו הטיפות לקילוחים שכבשו שטחים גדולים יותר ויותר מן הבגדים שלבשו, מעצבים אותם מחדש על גופם של הדוגמנים וחושפים חלקים ממנו מבעדם, עד שלקראת סוף התצוגה, הם הילכו רטובים עד לשד עצמותיהם. "הקולקציה נולדה כתגובה לכל מה שמתרחש מסביבנו", אמר בתום התצוגה אולסן, שאחראי על עיצוב בגדי הגברים. "רצינו להיות חיוביים - להוציא את כל הדברים הטובים החוצה, וליצור מלתחת אביב עליזה ומרעננת".
מתוך קולקציית אביב-קיץ 2011 של ווד-ווד. מצליחים לזקק את תמצית תרבות הנעורים
והיא אכן היתה רעננה. גם בפריטים השגורים ביותר בלבוש הרחוב, כגון מעילים בסגנון צבאי או חולצות מפוספסות, ניכרה חיוניות מענגת. מעיל רוח שנתחב לתוך זוג מכנסיים קצרים, סרבל משי שחור שהוצמד לו וסט תואם או ז'קט ספורטיבי מרופד שנלבש מעל בגד גוף ולגינגס עם פתחי הצצה באזור הברכיים היו מראות מוכרים משנות ה-80 - עשור שמשמש מקור השראה בלתי נדלה למעצבים בשנים האחרונות - שנראו טריים כמו ביום שבו נוצרו. אריגי דנים מכובסים וצבעים עליזים כגון צהוב, חרדל וכחול פטרול חיוני, לצד ניחוחות של אופנת יד-שנייה, הדפסים אפריקאים ובגדים בהשראה צבאית השלימו תמונה אביבית מפתה במיוחד.
"הבטנו על ההיסטוריה שלנו ועל המקום שממנו צמחנו: הגענו מהרחוב, מתת התרבויות שלו, ורצינו לחזור לתחושה הזאת ולנסות להמציא מחדש את לבוש הרחוב", אומר אולסון. בקולקציית הגברים הנינוחה והבסיסית זה ניכר בפרטים הקטנים, כמו למשל זריקות של צבע עז במעיל צבאי M65 שנשא הדפס הסוואה וכפתורי לחצנים תכולים, או חליפת שמברה מפוספסת בגוונים של כחול וסגלגל, שהורכבה מחולצת כפתורים ומכנסיים קצרים בגזרה ספורטיבית כשל כדורסלנים. לדבריו היא מייצגת את חזונו לגבי "בגדי ספורט מתוחכמים".
חולצות מעוטרות בפסים משתברים, כמו שרבוטי גלים בציורי ילדים, היו המשך להשראה המימית במלתחת הנשים. פרחים גרפיים מסוגננים בתמימות, כגון אלה שמציירים בחול עם האצבע, עיטרו שמלות, מכנסונים וחצאיות. הדפסים דחוסים שנוצרו משרבוטים של כוכבים, שפתיים או ענן עם חץ בקצהו (שהפך לסמל המזוהה עם המותג, והופיע בעבר על חולצות טי) וסמלים שנלקחו מן השפה החזותית של גרפיטי עטפו שמלות וחולצות כפתורים. אפילו בחולצות הטי המודפסות בפשטות נגלה חן מסוים. חולצות עם כיתוב "Sunny Youth" הצדיעו בה בעת לשמה של הקולקציה וללהקת "סוניק יות", וכך גם "Beach Boys Don't Cry".
על המראה הרטוב שיצרו בתצוגה סיפר אולסן כי הוא נולד מתוך רצון ליצור ניגוד בין חלל התצוגה לקולקציה ולכותרת שלה. "חשבנו שהמים שנתיז על הבגדים יעניקו לקולקציה ממד נוסף. הרי אם מסתכלים על הבגדים על מסלול תצוגה הם עלולים להיות די משעממים - אחרי הכל מדובר בבגדי קז'ואל ולא באופנה עילית. באמצעות המים יצרנו צלליות חדשות ושקיפויות, וניסחנו פרופורציות מאתגרות יותר".
אפשר לדמיין בקלות כיצד תחת ידיים אחרות, הרעיון יכול היה להתפרש באופן גס ובוטה. אולי היתה זו הארשת הלא מתריסה של הדוגמנים - על פניהם ניכרו רמזים למבוכה יותר מאשר לאדישות מנוכרת אופיינית - ואולי היה זה שיערן של הדוגמניות שעוצב בגלים סתורים כמו לאחר בילוי בחוף הים, עם צמות שנשזרו בו באקראי, שרימזו על שאיפתם לצאת אל מרחבים שטופי שמש.
משובת הנעורים נקטעה לרגע אחד כשנערה חיוורת במיוחד, פניה זרועי נמשים, צעדה במכנסי ג'ינס גדולים בעלי קו מותנים גבוה, שנחתכו מאריגי דנים בשני גוונים שונים של כחול. חולצת הכפתורים הלבנה המהוגנת שנתחבה לתוכם, רכוסה עד תום, הפכה שקופה במגע עם המים, ומחוצפת עוד יותר כשהטבעות שחורות של שפתיים עיטרו אותה ("אלו חותמות השפתיים של בנות שעובדות אצלנו במשרד. ביקשנו מהן לנשק נייר, סרקנו את זה ועיבדנו את זה להדפס," אמר אולסן). היא נראתה כבת עשרה שהולבשה בגמלוניות מה בהוראת הוריה, אך התקשתה לכבוש את ניצניה המרדניים של מיניות בוסרית מבעד לחזות המהוגנת שביקשו לשוות לה. "אנחנו מנסים לחגוג את הנעורים וליצור בגדים שיעניקו תחושת ביטחון לאותם נערים ונערות שלובשים אותם", המשיך אולסן, והוסיף כי "שרבוט הוא כפי הנראה הדרך הטובה ביותר לתאר את היקום הגרפי הנאיבי שלנו, שמורכב מערבוביה של סמלים ורשמים אסוציאטיביים שמקורם בעניין בסיסי בניגודים כגון טוב/רע, משועשע/חמור או ירוק/אדום".
אם זה נשמע מעורפל מדי, זה לא מקרי. בעבר הוא ציין כי אחד מפריטי המפתח החיוניים בכל מלתחה הוא זוג נעליים בעיצוב שונה לחלוטין מכל הזוגות שכבר קיימים בה, והמליץ לנעול אותן לפחות פעם אחת בחודש, ולו רק כדי לשבור את התדמית שכל אדם מטפח באדיקות.