בעודי מדפדפת בספר אני חושבת על הסטייל האל-מותי שכל אחד מהמצולמים בו אוחז. יש בזה משהו מאוד מרגיע לחשוב שמה שהם לובשים עדיין כל כך IN וכל כך מרגש, מבחינה אופנתית, כמובן. גם הצפיה בבלוג הזה (תודה לטל), גרמה לי לחשוב שאנחנו בתור מדינה ותרבות לא מספקים הזדמנויות להתלבש ולהביע את הסטייל האישי שלנו. זה פשוט לא מעניין כאן את האנשים וזה שחם זה אולי רק תירוץ לרוב ימי השנה, אבל השבוע האחרון באמת ביטל אצלי כל חשק לפתוח את הארון, או בכלל לצאת מהבית. אני מאוד אוהבת להיות כאן ותל אביב היא באמת העיר הכי מדהימה בעולם, אבל לפעמים, כמו היום, בשבת בבוקר, הייתי רוצה להיות במקום אחר. זו ממש לא ביקורת על אף אחד, סתם הרגשה שלי. זה כניראה בסדר ולא צריך לשנות כלום.
בכל מקרה, אני מחכה לחופשה שלי בסוכות. אסע עם משפחתי למזרח אירופה, סביבות קרואטיה. אנוח וארגע. בנתיים, כאן.
בתמונות: ג'ינס ליוויס גזור, חולצה וינטאג', סנדלים ותיק מזארה.
סקוט שומן אמר באיזשהו ראיון בנושא עתיד בלוגי האופנה שהוא לא מבין למה בלוגריות שמתעדות את עצמן מעלות יותר מתמונה אחת של האווטפיט שלהן ומצטלמות מהרבה מדי זוויות. זו הייתה הפעם הראשונה שלא הסכמתי איתו, עם האיש המוכשר הזה, וגם שמעתי בקולו נימה של התנשאות. אני מניחה שלפעמים הבלוגריות האלה מספרות גם סיפור ולא רק מראות את הבגדים. כמו כאן, בתמונות האלה ממש ניסיתי לברוח מהמוכר וכל הזמן רציתי כבר חופש. יצאתי מהבית וממש אחרי הליכה קצרה הגעתי לחצר של בניין שבה היה את הדק החמוד הזה ודלת שמובילה, כניראה, למקום מגניב. זה מעלה חיוך.
בתמונה העליונה זה ההדפס על החולצה שאני לובשת בפוסט הזהי. היא משנות ה- 70 והגיעה מברזיל. כל כך רחוק וכל כך מזמן, אבל כל כך יפה. הציור הזכיר לי את הראיון שלי ל"הארץ" בנושא שמשיות שפורסם ביום שישי לפני שבועיים. על זה בפוסט הבא…
ונעבור לתוצאות ההגרלה: מזל טוב ל- Leah Baz שזכתה בשרשרת של dvarim tovim, נא לכתוב לי מייל עם כל הפרטים שלך. מזל טוב!
שיהיה שבוע נפלא!
