במבט ראשון, אין הרבה זוהר במעיל או בחולצת טי שנדמה שעברו כמה סיבובים במעבד מזון. אבל בעיני ג'ואי ריינסטין המראה הקצוץ והקרוע, שראתה לראשונה לפני שנתיים בתצוגה של רודארטה, הוא תמצית השיק המרופט. הקולקציה "הראתה בגדים מטורפים שיש בהם חורים", היא נזכרת. "כשהבגדים הופיעו על המסלול, היתה תחושה שונה מכל מה שראינו קודם".
לפני כמה חודשים חזרו למוטיב הזה ריינסטין וחבריה לקורס לתולדות האופנה בבית הספר הגבוה לעיצוב פרסונס בניו יורק, אחרי שהתבקשו לחפש אחר סימנים לטרנדים עתידיים בעולם אופנה. משימתם, כפי שניסחה אותה המרצה קתרין סיימון, היתה לזהות טרנד משמעותי, שיהווה את עתיד העיצוב.
"ניסינו לשאול, ‘איך ייראה האופק החדש'?" אומרת ג'יטנג'אלי רסטוגי, אחת מ-25 הסטודנטים בכיתתה של סיימון. הממצאים שהעלו רסטוגי וחבריה, שהועלו לאתר האינטרנט fashiontheory.org, שפכו אור על האופן שבו הסטודנטים האלה - מעצבים, משווקים וחוזי טרנדים לעתיד - מצחצחים ומיישמים את כישורי המחקר שלהם (שהרי זיהוי טרנדים יכול להיות סוג של בילוש תרבותי). בתהליך התבהרו הדרכים שבהן טרנד מתגבש, צובר כוח ומפלס לו דרך אל השוק. למשימה לא נדרשו כישורי ניבוי אלא רק נכונות לבדוק איך האופנה מתגלה במוסיקה ובקולנוע, באינטרנט וברחובות; וחיבה לשזירת החוטים המובחנים האלה למעין אריג שלם.
או אריג קרוע, במקרה הזה. מכנסי ג'ינס ולגינגס, חולצות ואף נעליים שנראה שעברו תחת ידיו של פרדי קרוגר הם מרכיביה של תופעה בעלת אופי חתרני ואפל, כך מתברר. קריעת בגדים, טרנד אחד מני רבים שהכיתה חקרה, יכול להיות סוג של מרד, שכן כמו שאומרת שרה קסאר, אחת הסטודנטיות, "אמא שלך לא תרצה שתלבשי את הבגדים האלה".
מתוך קולקציות אביב-קיץ 2010 של בלמן (מימין) ומרטין מרג'אלה. תאווה שגובלת בפטיש (תצלומים: גטי אימג'ס)
אפשר גם לפרש אותם כאקט של פרובוקציה בעלת זרמים תת-קרקעיים של תאווה ואלימות. "יש תחושה שניסית בקדחתנות להגיע למה שנמצא מתחת לבגדים האלה", אומרת חברתה של קסאר, אלכסיס אסוודו.
למרות הסבטקסט האגרסיבי הזה, חיתוך בגדים, שנעשה עוד בימיו של הנרי השמיני, יכול להיות ביטוי לעידון ויוקרה, תכונות שבוודאי קסמו לכריסטוף דקרנן, שקולקציית האביב האחרונה שעיצב לבלמן הגישה תהלוכה של מעילי קצינים מרופטים וגזורים, שחשפו לא את הברוקאד מימי הנרי השמיני אלא שכבה תחתונה עשירה של רשת זהב מנצנצת.
הערות שוליים היסטוריות כאלה הוסיפו נפח לפרזנטציות של הסטודנטים, שהתבססו ברובן על ביקורים ברחובות ובחנויות ניו יורק, וכן באתרי אינטרנט כגון פליקר, stylehop.com ו-fashionindie.com. עבודת הסטודנטים חשפה שהטרנד, הנוטה לצוץ בתקופות של שינויים חברתיים, הרים את ראשו לראשונה בתקופת תנועת הפאנק של שנות ה-70, בצורת הבגדים המרופטים שהודקו באופן רעוע בסיכות ביטחון. המגמה צצה שוב בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 כחלק מתנועת הגראנג', ובהמשך כמרכיב של פירוק אופנה, טרנד שבו מעצבים מתקדמים כגון מרטין מרג'אלה ורי קוואקובו מקום דה גרסון הציגו תפרים ומכפלות גולמיים בתאווה שגובלת בפטיש.
בדוגמה קרובה יותר לתקופתנו, הקרעים קנו להם מקום אצל אלכסנדר ואנג, שהראה מכנסי לגינגס ובהן רכבות בקולקציית סתיו 2008. חלפה עוד שנה עד שדקרנן הביא את החזון המהורהר שלו אל מסלול התצוגות וחשף את מעילי הקצינים המרופדים ברשתות, בצד חולצות טי וז'קטים מעוטרים בחורים ובקרעים. לקריאתו המחוצפת אל הבריקדות נענו עד מהרה מותגים אלטרנטיביים כגון אוביסיטי וספיד וראקל אלגרה, שקווי האביב שלה שילבו סריגים בעלי מראה בלוי, כשל קורי עכביש. לימים הצטרף גם המיינסטרים.
וכמובן, סייעו גם הסלבריטאים - ובהם לורדס לאון, בתה חובבת האופנה של מדונה, ונסה הדג'נס וטיילור מומסן- שאימצו את המראה הנזקק במכוון, והוסיפו תנופה לתופעה שמאז חדרה לשורותיהן של רשתות זולות ושיקיות כגון 21 Forever, שנמכרות בה חולצות טי מרופטות למראה ומחוררות בצבע אפור-חום.
אבל טרנדים הם עניין חולף. לא עבר זמן רב, ומנבאי האופנה החלו לחזות שהדחף להיראות כמו כוכב רוק או לוחם באמצעות גופיות ומדים גזורים מיצה את עצמו. "נערות שפעם התלבשו כדי לתת מקום לרוקרית הפנימית שלהן", כתב מארק הולגייט בגיליון יולי של "ווג", "כבר לא רוצות לזמזם את המנגינה הזאת".
לא כל כך מהר, יטענו תלמידיה של סיימון, שהוכיחו את עוצמתה של קריעת בגדים כטרנד לוהט, שסביר להניח שתשרוד כחלק ממה שריינסטין תיארה כ"גישה חדשה, פחות זוהרת, ללבוש", משהו שקרוב ל"נעילת מגפי קרב עם שמלת ערב".
כיום מכנסי ג'ינס קרועים, חולצות מרופטות וגרבונים שסועי רכבות מייצגים באופן מטאפורי אקלים חברתי מתפרק, לטענתה של קייטי פלמינג, סטודנטית נוספת. הטרנד הזה, היא אומרת, הופך את הבגדים למטאפורה לזמנים המשתנים.
קריעת הבגדים, מוסיפה חברתה ללימודים כריסטין קים, מייצגת השלכה מכוונת של עצמי בלוי. "אנשים מפוטרים וזונחים הרגלים ישנים", היא אומרת, ובשל כך "נפתחים לאזורים שלא בדקו קודם לכן". "הם מנסים להתנתק", מוסיפה פלמינג, "קורעים את הזהויות שלהם ומחפשים חדשות".
הדחף הזה, היא היתה יכולה להוסיף, הוא מאפיין מהותי של האופנה בכלל. הוא שאיפשר למשל את תנועת עשה-זאת-בעצמך שבה בגדים חתוכים ממלאים תפקיד מכריע. אחרי הכל, אין צורך בכישורי תפירה מקצועיים כדי לקרוע באמצעות סכין גילוח חולצת טי, מכנסי ג'ינס או נעלי סניקרס כדי לשוות להם מראה בלוי כצעקה האחרונה.
כיום בגדים קרועים וחתוכים מעידים על אווירת חוסר שקט דומה לזו שהניבה את המוסיקה והאופנות של הגראנג'. בעידן שמתאפיין ב"דליפות נפט והתפרצויות וולקניות מוזרות", אומרת ריינסטין, קריעת בגדים היא כמו "להשתלט על העולם ולעצב אותו מחדש אבל בתנאים שלנו".
