הפעם האחרונה שבה הג'נטלמנים נכנסנו לחנות סדקית היתה כדי לחפש מחזיקי צווארונים (מה שקרוי "Stays" בפשטות אמריקאית). צלצול פעמון הדלת העצוב (ולא בלי סיבה) שהכריז על כניסתם למקום הטריד את בעל הגלנטריה הגלותית הזכורה לטוב, שבדיוק עזב את הדלפק כדי לבדוק שוב את עשרות הרשימות בפנקסו.

הקרעכץ העסיסי שהשמיע המוכר הזכיר להם את הגלנטריה של ילדותם, שנראתה אז כמו עולם ומלואו: בקופסאות הקטנות, שנערמו לגבהים מבהילים, אפשר היה למצוא את כל סוגי הריצ'רצ'ים, אבזמי חגורות, סנדלים, תיקים, חתיכות בדים בכל מיני גדלים, גומי לתחתונים, ואם אפשר גם שתי מחטים, כפתורים, טלאים ואצבעוני אחד (ואולי גם כמה סרטים ונייר עטיפה שאמא ביקשה).

עיסוק בנוסטלגיה יכול להיות מפלט מלנכולי זול. אבל הג'נטלמנים, שרואים סביבם חזרה מרתקת - או לפחות געגוע - לאלגנטיות של פעם, מוכנים להודות שוב בהיותם רטרוסקסואלים ששואפים להחזיר, לפחות במחלקה שלהם, עטרה ליושנה. הם מבקשים להוריד לרגע את הכובע, לפרום איזה חוט, ולהציץ שוב בחנות הסדקית הישנה.

הגלנטריה, יותר מסך כל הפיצ'פקס שמרכיבים אותה, היא פילוסופיית חיים אלגנטית וג'נטלמנית. זהו שריד להתנהגות אבירית אמיתית, שמעלה על נס את תשומת הלב לפרטים הקטנים ומבקשת להסתכל על העולם דרך קוף המחט, שממנו נגלה נוף עשיר ומלא היסטוריה. תוסיפו לזה קורט שטייטל, שמאלץ או סיגרייה מעוכה, ותוכלו להציץ לעולם חנוך לויני נעלם, לקיום אנושי שמתחיל (ולרוב גם נגמר) בדאגה חמורת סבר לצורכי ההלבשה הבסיסיים: מכפלת, לולאה, כפתורים ותפרים.

לא טוב היות האדם רחוק מכפתוריו, ועוד יותר מזה רחוק מתיקון פשוט שמצריך רק חוט ומחט. המרחק בין הגבר למלבושיו בתקופה הנוכחית הוא בלתי נתפש: פעם היו הולכים לחייט כדי לתפור חליפה, מבקרים אצלו כמה פעמים בשביל מדידות, ובהמשך, אחרי שנים של שימוש, גם מגיעים אליו לתיקונים. כך התפתחה, במקביל למערכת יחסים משוכללת עם הבגד ויוצרו, גם מסכת טלאים ותפרים שדרשה ביקורים תכופים בגלנטריה.

כשהמותגים החלו לתקשר עם הצרכנים באמצעות מודעות ענק ראוותניות (שגרמו לאנשים להיראות קטנים) או דרך מודעות מפתות במגזינים (שגרמו לאנשים לאסקפיזם זמני), נוצר פער בין הלקוח לבגדים שהוא רוכש, וחנויות הסדקית איבדו את תפקידן בתיווך בין השניים. לכאורה, הרשתות החברתיות צימצמו את הפער הזה, והפכו את המותגים לחברים עם "לייקים" ושורות סטטוס משעשעות. אבל בסוף היום, כשהג'נטלמן יושב ליד החולצה עם הכפתור הפרום, הוא מבין שהאשליה הממוסחרת לא יכולה להחליף את היחס האישי בחנות ואת המוכר הנרגן, שמכיר את נפש הקליינט שלו ואת הכיס הנסתר של חליפת הטוויד שהוא לובש כבר שנים.

כשחליפות נקנות במחירי סוף עונה מן המוכן ונזרקות למדפים האחוריים בארון הבגדים, כשחייטים מפנים מקום לאופנת רדי-מייד זולה שמותאמת לכולם (אבל בעצם לא מתאימה בדיוק לאף אחד), וכשחנויות "הכל בדולר" מחליפות את קופסאות הקרטון הנוסטלגיות בפלסטיקים מתוצרת סין, אפשר אולי להיזכר בערגה באותם בעלי מלאכה קדמונים, ולחפש אחר חנויות אביזרי הלבוש הגבריים, שבהן מכרו כפפות, כפתורים, עניבות ושאר פריטים פרוזאיים שנעלמו מחיינו.

אין זה מקרי שלרחוב Savile Row בלונדון לא היתה עדנה כזו מאז ימי הזוהר שלו. הרחוב, שבמאה ה-19 נהפך לרחוב של חייטים ותופרי חליפות (ושאייקון האופנה שלו היה בו ברומל, הדנדי המיתולוגי שפרש את חסותו על חלק מהמעצבים שעבדו בו), איבד את יוקרתו בשנות ה-90 של המאה הקודמת, בעיקר בגלל מעצבי-על ובתי אופנה נוצצים שנגסו במכירות שלו. בשנים האחרונות התאושש הרחוב וחזר להיות מרכז אופנתי, עם עליית קרנן של חליפות התפורות לפי מידה וחייטות קלאסית. מלבד המחיר המרתיע, הג'נטלמנים חולמים על חליפה שלהכנתה יידרשו שבועות רבים ומדידות אינספור, ועל רומן לכל החיים עם בגד שנתפר בדיוק לפי מידתם, שראוי לטיפול חוזר ונשנה שילווה שימוש רב שנים.

מעבר לתעלה, חברת A.P.C הצרפתית, למשל, הודיעה לאחרונה כי חליפותיה לחורף הקרוב יימכרו ללא מכפלת, ועל הקונים יהיה להתאים את האורך למידתם. נדמה שהחברה, שמכרה עד עכשיו חליפות במידות לא מדוייקות של Large-Medium-Small, עוברת תהליך התבגרות מרתק, שגורם לה להפנות את תשומת לב הקונים לתורת המידות הנכונות וליצור חיבור מחודש בין הגבר לבגדים שהוא לובש.

בלוג העיצוב "Apartment Therapy" דיווח לאחרונה על ז'אנר חדש בעיצוב פנים, שממשיך את ההתרפקות הנוסטלגית ונקרא "her-Haberdash". "Haberdash" (מוכר סדקית) ו"Her" (הנשי) חוברו יחדיו כדי לתאר סוג חדש של אסתטיקה גברית-נשית, ששואבת השראה מעולם הגלנטריות והבדים שאוחסנו בהן. מדובר במגמה שאותה התחילה קוקו שאנל במאה הקודמת, שקשורה בערבוב בדים גבריים עם צורות, צבעים וטקסטורות נשיים. בסדרת כתבות הסוקרות את הטרנדים הבולטים בתחום תואר הסטייל, שבו אלמנטים גבריים, כמו טוויד, פפיטה ומשבצות, מתערבבים עם צורות, צבעים וטקסטורות כמו פולקה דוטס ותחרה. התוצאה היא מראה נוסטלגי, שנראה כעת בעיצוב בתים ומסעדות.

הגלנטריה, שהתחילה אי שם במזרח אירופה, עברה לארצות הברית ושם התפתחה כאזור מסחרי לגברים בלבד. עם עלייתה לישראל עברה חנות הסדקית ג'ינדור, וסומנה כטריטוריה נשית לעקרות בית חרוצות. הג'נטלמנים קוראים לחשיבה מחודשת מחוץ לקופסת התפירה, שתאפשר הן לנשים והן לגברים לחזור ולגלות עניין בכפתורים, בטלאים, בלולאות ובפרטים הקטנים של בחיים.