הקיץ, שמסרב לגווע מתוך זהב וכתם, מכביד על עיניי הג'נטלמנים, שמרפרפים במחשבות על מדפים וקולבים ושואלים איזה צבע שולט בארון הבגדים, קולקציית התת-מודע האופנתית שלנו, שדרכה אפשר לדעת על עצמנו הרבה יותר ממה שאנחנו משערים.

לפעמים, אם לא תמיד, לג'נטלמנים יש יותר שאלות מתשובות: איזה צבעים אפשר למצוא בארון הבגדים שלנו, כאלה שאנחנו אוהבים או כאלה שמתאימים לגוון העור שלנו? האם אלה צבעים טרנדיים בני חלוף או צבעים עונתיים, שמשתנים במחזוריות קבועה?

אם נציץ בארון ונתרכז באגף החולצות והמכנסיים, קרוב לוודאי שגברים ימצאו שם ריכוז משמעותי יותר של כחול, אפור ושחור, ואילו נשים יגלו שם קשת רחבה יותר של הספקטרום הבדי. גם אם זה מפתיע, כולנו חיים בסופו של דבר את הקלישאות של עצמנו, והצבעים המג'ונדרים עדיין לא נעלמו מהנוף החברתי - רוב ההורים מלבישים בנות בוורוד ובנים בכחול, ואף שההפרדה המוחלטת הזו בין הצבעים והמינים דוהה לאטה בשנים האחרונות (אם כי באופן חד כיווני - בנות לובשות כחול שעה שבנים עדיין לא מורשים ללבוש צבעים רכים ועדינים), הרי שארון הבגדים הגברי טרם הרוויח מספיק מהמהפכה הוורודה ונשאר די קודר גם כיום.

אבל לצבעים יש לא רק מין או ג'נדר אלא גם עונה, שממנה אי אפשר להתעלם. לקראת הקיץ הבדים נהיים דקים יותר והצבעים הופכים בהירים ורכים, כאלה שלא יקלטו את קרני השמש. זו התקופה שבה בארצות המערב נהוג להתהדר בצבעי פסטל, לשלוף את מכנסי הג'ינס הלבנים שעושים קאמבק קצרצר (עד שיאופסנו שוב בתקופה הקרה), ללבוש בגדים מבדי מאדראס צבעוניים ולנעול נעליים לבנות, שסימלו באופן מסורתי את העונה שבה המעמדות הבינוניים והגבוהים נופשים ונהנים, בתקופה שבין אליפות וימבלדון לאליפות הטניס הפתוחה של ארצות הברית (הו, הספורט הלבן!).

הקיץ הישראלי טבול כאן בזכרונות חאקי, הצבע המקומי הלא רשמי, שאמנם החל את דרכו בהקשרים צבאיים, אך צבעו האמיתי אינו כירוק-זית, אלא דומה הרבה יותר למשפחת הגוונים האפרפרים. מפקד בריטי ששמו הארי לומסדן, שפיקד באמצע המאה ה-19 על חיילים הודיים שלבשו לבן, ביקש לצבוע את מדיהם לצבע שיבלוט פחות על רקע הנופים המקומיים, וכך נולד החאקי (שבהינדית פירושו "אבק"), שאומץ כלבוש רשמי צבאי. משנות ה-50 נהפך הצבע ל"אזרחי", ונתפש כצבע קז'ו'אל, בעיקר בחודשי הקיץ.

גם למעמדות יש צבעים, והם קשורים בבעלי המקצועות הקלאסיים של המאה הקודמת: הצווארון הכחול לעובדי הכפיים (צבע בולט כבר כמה עונות, שרוכב על גלי ההשראה הנוסטלגית של בגדי עבודה בכלל), הצווארון הלבן, שקשור למעמד הביניים ולבעלי המקצועות החופשיים, הצווארון הוורוד, לאלה המועסקים במקצועות שנחשבו נשיים, והצווארון הירוק, שמזוהה כיום עם העובדים במקצועות הקשורים לאיכות הסביבה.

מקום של כבוד שמור בארון של הג'נטלמנים לנגטיב האולטימטיבי של הספקטרום, שהוא גם צבע שאהוב במיוחד על אחד הג'נטלמנים (אולי מכיוון ששוב הוכח השבוע כי הוא עיוור צבעים) - השחור, מלך הצבעים. על שמו קרויים אירועים מכובדים (כמו "בלאק טיי"), הוא נראה תמיד אלגנטי, והוא צבע רב-עונתי, שתמיד מתאים לכל אירוע ולכל סגנון. בכלל, אם יש חוקים הנוגעים לצבעים, הרי שהכלל הראשון הוא ששחור הוא הצבע היחיד שאפשר ללבוש אותו מכף רגל ועד ראש, בלי להסתכן במעידה אופנתית.

השחור זוכה כעת להוקרה רשמית ברטרוספקטיבה המוצגת בימים אלה במוזיאון האופנה באנטוורפן. התערוכה, "שחור", שתינעל ביום ראשון, עוקבת אחרי ההיסטוריה של האופנה דרך הצבע השחור, מציורי המאסטרים הפלמים מהמאה ה-17, דרך תלבושות תקופתיות מאז, ועד פריטים שהפכו למיתולוגיה בעולם האופנה העכשווית, כמו למשל החליפה השחורה והשמלה הקטנה השחורה. בתערוכה מוצגים פריטים של אן דמולמייסטר, אוליבייה טייסקנס, ריקרדו טישי, ראף סימונס וגארת פיו, שממשיכים מסורת של שימוש באנטי-צבע המפורסם, מרומנטיקה אפלה ועד לפילם נואר, וממציאים אותו בכל פעם מחדש.

ואם אפשר, אולי כפשרה סגנונית, לחבר בין שני העולמות הקודמים, הרי שהג'נטלמנים תמיד ייהנו מעשרות גוני האפור - הצבע האהוב, כור מחצבתם, סווטשירט ילדותם והטי-שירט הקלאסי המהוה שעל לבם. האפור הרי מתאים לכל מצב רוח, יש בו מלנכוליות מתובלת באופטימיות זהירה, והוא צבע נייטרלי עם אופי שמתאים (כמעט) לכל צבע אחר. המונח "גריזאיי" ("Grisaille"), שלאחרונה נתקלו בו, מתאר טכניקה של ציור בכל גוני האפור, שאמנים כמו ג'וטו, הירונימוס בוש וז'אן לואי דויד יצרו בה, שהולמת לפעמים את המלתחה שלהם. לגריזאיי, כמו לג'נטלמנים, יש תפישת עולם אחת (גם אם אפורה), שחוגגת את אלפי הגוונים המונוכרומטים המרכיבים אותה.

מדי שנה מפרסמת חברת פנטון, האוטוריטה בענייני צבעים בתעשיית הגרפיקה והדפוס, את הצבע של השנה הבאה. הטורקיז זכה להיבחר כצבע הרשמי לשנת 2010, כשבין הנימוקים לזכייתו צויין כי "הוא מעורר מחשבות על מים טרופיים מרגיעים ומפלט מצרות היומיום של העולם, ובה בעת מחזיר את התחושה של להיות בריא". הג'נטלמנים, שבדרך כלל מגלים ספקנות ביחס לקביעות שרירותיות של חזאי טרנדים, מחפשים הגנה מהשמש ולוקחים את ההמלצה לחפש עוד מקורות השראה, שיצילו אותם מצרות היומיום. מקור שכזה נצפה לאחרונה בתצוגה האחרונה של ראף סימונס לג'יל סנדר, שנערכה בגנים המטופחים של וילה גמבריה, על גבעה לא רחוקה מפירנצה, בשעת דמדומים קסומה. אחרי שהקהל התיישב במקומו והערב ירד על האזור, פסעו להם 45 דוגמנים, חישמלו את הקהל במגוון גזרות מוקפדות והתפרצויות ניאון זרחניות על הבדים, ומילאו את האוויר באקסטטיות פלורצנטית. על הקולקציה אמר סימונס, כי "זוהי חגיגה של צבע, מחווה לאנרגיה המתפרצת של הטבע הטרופי... חידוש של המלתחה הקייצית וחתירה תחת הקודים של לבוש פורמלי".

הג'נטלמנים נזכרים במוכר אחד בדרום תל אביב, שלפני כמה שנים הציע להם חליפה בצבע "כחול נאיבי". הוא הצליח להגדיר את הגוון האולטימטיבי שאותו יש להתמיד ולחפש, לפחות עד שיגיעו ענני המלחמה או העונה הקרה, ואז נשוב ונלבש את כל הצבעים הקודרים כולם.