נהוג לחשוב שנשים מתכננות את יום חתונתן מהרגע שבו נולדו. סביר להניח שכשהייתן בנות 5 ציפיתן ששמלת הכלה שלכן תהיה כמו זו של סינדרלה, אולי של בל מהיפה והחיה (תלוי בשנת הלידה שלכן). סביר לא פחות להניח שכשהתחתנתן - לא זו היתה השמלה שלכן.

גם כשמדובר בשמלת הכלה, עיצובה מושפע מטרנדים עולמיים ומקומיים. מה שאמורה להיות ההופעה האינדיבידואלית ביותר של אישה, חלומה הפרטי והתגשמות הפנטזיה האולטימטיבית שלה, פרשנותה האישית לתפיסת המושג "נסיכה", מתעצב בסופו של דבר על פי הכוונה עליונה, פרסומית, כמו כל דבר אחר שאנחנו צורכים.

בישראל באופן מיוחד, כנראה, ניתן לזהות כיוונים ברורים של טרנדים שולטים, המשתנים במהלך השנים. דפדוף בארכיוני מגזין "מתחתנים" ובאלבומי חתונות של חברים שאולי כבר הספיקו להתגרש, חושפים תמונה ברורה - בתחילת שנות ה-2000, בהתאם לטרנד הבטן החשופה שעוד נגרר מהניינטיז, היו שמלות הכלה שקופות באזור הבטן ואף חתוכות בו. ואז הגיעו שמלות הקומבניזון, בסגנון יוסף והפכו את תל אביב.

גזרת הפרינסס (חלק עליון צר עם מחוך מובנה, בדרך כלל בגזרת סטרפלס, וחלק תחתון מתרחב בגזרת A) מבדי משי וסאטן, שלטה מעט מאוחר יותר. אחר כך שמלות התחרה הרומנטיות, חושפות הגב, הפכו לחביבות הקהל. היום מככב השילוב בין חצאית רכה ונוזלית כלשהי המגיעה עם חגורה שמשלבת בינה לבין החלק העליון.

לרוב היו אלה מעצבי האופנה שהנהיגו את הטרנד, כשכלה סלבית כלשהי המיודדת עם המעצב, לבשה את יצירתו בחתונתה, וכל אלפי הצעירות שהגיעו לרחוב דיזנגוף חיקו אותה בקנאות.

בראשית ימי דיזנגוף היו שתיים ששלטו ביד רמה בממלכת הכלות - גלית לוי ופנינה טורנה,. המחוכים, ההגזמה והגלאם היו המאפיינים הבולטים המשותפים לשתיהן, כאשר האחת (לוי) פונה לאווירה הסקסית יותר אה-לה- ורסצ'ה, ואילו השנייה (טורנה) לפנטזיית הנסיכה האולטימטיבית, אם תרצו, דומה יותר לתפיסת הנשיות של שנות ה-50. השתיים הלבישו את מיטב הכוכבניות שהתחתנו בתחילת שנות ה-2000, כאשר אחת המפורסמות שבהן, מלי לוי, לקוחה של גלית לוי, אף הביאה בעל כורחה לתקרית משפטית מצלצלת, עליה נרחיב בהמשך.

היה זה יוסי פרץ, הלוא הוא יוסף, שפרץ את הגמוניית גלית לוי/פנינה טורנה, והביא את הכלה הקולית-תל אביבית-כוסית- נונשלנטית לתודעה.מי שעזרה לו במיוחד היא הילה נחשון, אחת הכלות המפורסמות הבולטות שהלביש, בחתונתה עם אסי דומב. יוסף סלל את הדרך לעשרות כוסיות תל אביביות (ותל אביביות לכאורה), והלביש אותן ביצירות מתוחכמות-פשוטות, מדוגמות חופשי, גם בערב הגדול בחייהן.

במקביל העניקה ריבה סמירה ל'אושידה' את הרוח הווינטג'ית הרומנטית-פנטסטית לכל כלה שהצליחה לעמוד בתשלומים. הטול, האבנים והשיבוצים שנעשו, נתנו את התשובה המושקעת והמתחנחנת לאלו שביקשו אותו, אך במקביל ביקשו להימנע מהניחוח הפרחי המתלווה לו בדרך כלל, ובעיקר מההגזמה. סמירה יצרה את הסגנון הזה מתוך טעם טוב. פנינים, תחרות, טולים ודיטיילז מושקעים, הם מנת חלקה של הכלה האושידאית ובעיקר מכרו את אווירת הפנטזיה בלי הקיטש המתבקש כל כך, הישג נאה בפני עצמו. סנדי בר ויעל בר זוהר היו מהכלות המפורסמות של אושידה, שתיים מני רבות, כששמלתה של האחרונה עדיין שנויה במחלוקת .

הופעתה של מלאני פרס ככלה, היא אולי המדוברת ביותר של התקופה האחרונה, כשהמעצב ויוי בלאיש, על אף היותו וינטג'אי במהותו, זלג לטרנד הנוכחי של שמלות הכלה - הנשיות האלגנטית.

בשנים האחרונות עושה רושם שזן חדש של מעצבים, ורוח אלגנטית נשית מרחפת מעל תל אביב. העיצובים של ליהי הוד, אליהב ששון, אלון ליבנה ועוד רבים אחרים, מציגים את המראה האלגנטי כסגנון המועדף עליהם בגזרה. הדבר בא לידי ביטוי גם בתחום האיפור והשיער, עם החיבה הברורה למראה האולד-הוליווד גלאם: השפתיים האדומות, האי-ליינר והשיער העשוי.

אולי גם זו השפעתה של הסדרה המדוברת כל כך, מד-מן, שאולי לא מציגה חיי נישואין שאפשר לפנטז עליהן, אבל בהחלט כאלו שנראים טוב בתמונות, ומה אנחנו רוצים בחתונה שלנו, אם לא תמונות טובות לדורות הבאים ולפייסבוק?