ברשימת מאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם בתחום האופנה, פיטר מרינו מופיע בעמוד הראשון לצד גאונים יצירתיים ומנהלי מותגים גדולים. ואף על פי כן, למרות בגדי העור השחורים, תדמית הרוקיסט, הצחוק הקולני והמתפרץ ונוכחותו בשורה הראשונה בתצוגות החשובות, האדריכל האמריקאי טרם זכה להכרה על מהותו האמיתית: הוא אמרגן היוקרה של המאה ה-21.

החנויות מלאות האור, המרווחות והמזמינות מישוש שיצר לשמות איקוניים כגון שאנל, דיור, פנדי, לואי ויטון או זניה הן בבחינת היכלות של תשוקה עמוקה. בכל רחבי העולם, מרינו מכין את הרקע לקניות מתוחכמות, בגישה שלפיה אמנות עכשווית היא אביזר כשם שתיקים הם אביזר. בחנות ויטון החדשה בלונדון, "Maison", תלויה יצירת אמנות של גילברט וג'ורג', בחתימתם, מהרצפה עד התקרה, ושולטת על מחלקת הגברים. הצעיפים מוצגים כווידיאו-ארט, והתיקים נעים באופן אלקטרוני מעל "בר" הארנקים.

"אני רוצה להיות הראשון שמפיח חיים בתיקים. כל מה שעושים עם תיקים משעמם אותי עד מוות, אני רוצה להכניס לעניין הזה שעשוע", אומר מרינו ונשמע כמנהל שיווק, תפקיד שהוא ממלא לפעמים, למשל כשהוא מציב תכשיטים באזור "חללית" מעוגל וכשהוא תולה מכנסי ברמודה על הקירות.

אבל ברגע הבא הוא מדבר בלהט על אמנות, על אוסף האמנות הפרטי שלו, ועל כך שלמרות "הקריירה הפורה ביותר" שלו כאדריכל, הוא רצה להיות אמן והוא משתוקק לצייר. המתנה שקיבל מאשתו, ג'יין טרפנל, מעצבת תלבושות, ליום הולדתו ה-50, היתה ערימה של קנווסים שהוצבה בסטודיו בביתם בסאותהמפטון שבמדינת ניו יורק.

ברחבי לונדון פזורים פירות הלהט האמנותי של מרינו: קולקציית פסלי הברונזה שלו מוצגת בימים אלה בכותרת "יופי וכוח" במוזיאון "אוסף ואלאס". האדריכל המלכותי של המודרניות החושנית, האספן של יצירות וילם דה קונינג ודמיאן הירסט, מאמץ גם את היצירות הנאצלות של העבר. כפי שאומר חוקר האמנות ריצ'רד דורמנט על פסלי הברונזה: "פיטר מרינו הוא אספן יוצא דופן, משום שהוא מחליט מה לקנות על פי העיניים והלב, לא על פי הראש. הוא מגיב לחושניות של הפריטים, ובשל כך הוא יודע להציג כל אחד מהם בדרך שתעצים את איכותו הייחודית".

מרינו, שבאחרונה מלאו לו 60, הוא אדם יוצא דופן מבחינות רבות. הוא רכש את השכלתו תחילה כצייר ופסל באוניברסיטת קורנל, ואחר כך כמהנדס בניין ואדריכל, ועבודותיו הראשונות היו לשלושה לקוחות שייצגו את המהפכה המטלטלת של שנות ה-70: אנדי וורהול, שבשבילו יצר האדריכל הצעיר את המבנה השלישי של "בית החרושת"; משפחת אניילי, האצולה החברתית של איטליה; ופייר ברז'ה ואיב סן לורן, שערכו לו היכרות עם פסלי ברונזה עתיקים. "תמיד הייתי מפותח לגילי, והכוכב שלי דרך בקרב הלקוחות המוקדמים שלי במהירות רבה. אני לא יכול להגיד שנאבקתי כדי להצליח", אומר מרינו באירוניה האופיינית לו. מהפרויקטים המוקדמים שלו צמחה שורה של לקוחות פרטיים. העבודות שעשה למשפחת ורטהיימר, בעלי שאנל, מילאה תפקיד חשוב במעבר שלו לעולם חנויות היוקרה.

קשה ליישב את מעצב הצמרת המסור, אדריכל שבשנות ה-80 תיכנן את השיפוצים בחנות הכלבו הניו-יורקית "בארניס", עם מראה האופנוען. לראיון במלון חמישה כוכבים הוא מופיע במדיו הרגילים: מכנסי עור שחורים צמודים, חולצת עור חסרת שרוולים החושפת קעקועים, תכשיטי גולגולת ועצמות וכובע מצחייה שחור.

התלבושת הזאת, בווריאציות שונות, היתה לסמל המסחרי שלו בכל הזדמנות - כשהוא דן בפרויקט ממשלתי בקטאר, כשהוא סועד עם לקוחות, כשהוא מביך את בתו לעיני המורה שלה, וכשהוא רוכב על אחד האופנועים מאוסף נוסף שהוא מטפח בדבקות לא פחותה. "הכרתי את פיטר קודם, כשלבש חליפה ועניבה", אומר סידני טולדנו, מנכ"ל כריסטיאן דיור. מרינו עיצב למותג ארבע חנויות, והשתמש ב-56 גוונים של הצבע האפור המזוהה עם המייסד בחנות הדגל הפאריסאית בשדרת מונטאן.

לדברי מרינו, הדהירה על אופנוע היא דרכו להימלט מעבודתו התובענית "שבעה ימים בשבוע", מנסיעותיו התמידיות ומאחריותו ל-125 עובדים. "פעם היו לנו מפות עם דגלים קטנים - אבל עכשיו אין די דגלים", הוא אומר בצחוק קולני נוסף. דבריו מכוונים לאתרי המבנים שתיכנן, הפזורים ברחבי העולם. האמת שבבסיס המשיכה לאופנועים טמונה בילדותו: בגיל 16 הוא הבטיח להוריו הקתוליים האדוקים שלעולם לא ירכב שוב, לאחר שבן דודו, בן 21, נהרג בתאונת אופנוע. הוא קיים את נדרו במשך 30 שנה - עד שהוריו מתו לפני עשר שנים, והאופנוע נהפך לסמל לחופש.

למרינו, שעוסק באדריכלות כבר 30 שנה, יש זכות להתענג על הישגיו. מאז פנה אליו פרד פרסמן מ"בארניס" וביקש ממנו להפוך את החנות מחנות לבגדי גברים מוזלים לחנות יוקרה, הוא יישם את תשוקתו להפוך חנויות מ"מין בית חולים עם המון היבטים טכניים" למעין זירות בידור.

"למדתי ב'אוניברסיטה' של פרד", אומר מרינו. "הוא הסתכל בפורטפוליו שלי ואמר, ‘ילד, אני יודע כל מה שצריך על חנויות - תעשה את החלק האסתטי'".

האדריכל טוען שהיה הראשון שהכניס אור טבעי לחנויות כלבו. אך נטייתו של מורינו אינה נובעת מהכשרתו, אלא מתוככי אישיותו. הוא מעיד על עצמו שהוא קלאוסטרופובי כל כך, עד שאינו מסוגל להיכנס למקלחת במלון, ולדבריו בחנויות שלו אין "חדרי מבוי סתום - אלא נכנסים בדרך אחת ויוצאים בדרך אחרת. זה הצד ההומניסטי שלי".

חנות ויטון בלונדון מוצפת אור - הנוהר מבעד לחזית ההיסטורית אל תוך ה"עור" הפנימי של החנות, וכן מנורות הלד המשתנות תמיד, הקבועות במדרגות הזכוכית הנועזות ומפיקות צבעים ומראות שונים. הפרטים בתוך החנות עצמה, מרשת המונוגרמה המוזהבת והאוורירית שמעל החלונות (שהופיעה לראשונה בחנות ויטון בשאנז אליזה ב-2005) ועד מוטיב הפרח "LV" הקבוע בתוך רצפת לוחות העץ, יוצרים רושם של יוקרה מוחלטת. וזה עוד בלי להביא בחשבון את דירת האח"מים המיוחדת בקומה העליונה, מרחב זן משובץ בפריטי אמנות עכשווית.

"הן מותרות והן אמנות מבטאים רגש ותשוקה", אומר איב קארסל, מנכ"ל לואי ויטון. "אנחנו נפגשים מדי שבועיים לבדוק את כל הפרוייקטים", הוא אומר, ומסביר שמרינו היה קשור לשלושה "פרויקטים גרנדיוזיים" ב-18 החודשים האחרונים. חנות חדשה בעיצובו תיפתח ברומא בקיץ הבא.

באופן יוצא דופן, מרינו עובד גם עם לקוחות אחרים, ושומר על יחסים ארוכי ימים עם חברת שאנל, שבשבילה הקים ב-2004 במחוז גינזה שבטוקיו חנות יוצאת דופן, שבחזיתה הותקנו 700 אלף נורות לד המקרינות את סמלי החנות, כגון ז'קט הטוויד.

גילדו זניה, מנכ"ל ארמנגילדו זניה, החליט לפני שלוש שנים להיעזר בשירותיו של מרינו כדי לשדרג את התדמית הקמעונאית של המותג ברחבי העולם. לדבריו, בסוף 2010 יהיו בסך הכל עשר חנויות ברחבי העולם, שש מהן בתחומי סין, "מה שמעיד על הצלחת המודל העסקי הגלובלי של זניה". אחותו, אנה זניה אומרת שהאדריכל "לוקח את הדנ"א והאסטרטגיות של המותג שלנו" ושהוא גם "מכבד וחולק את תשומת הלב שלנו לסביבה ונענה לבקשתנו להשתמש בעץ ידידותי לסביבה".

מרינו יכול להיתפש כמתחנף ללקוחות, אבל הוא מציע גרסה משלו לתיאור התפקיד שהוא ממלא, באחד המשפטים התמציתיים שהוא אוהב להפיק כאמירה בוטה, בלוויית פרץ צחוק של ביטול עצמי: "אני בעצם לוחם נגד המודרניזם המשתווה לברוטליזם", הוא אומר. והוא מוסיף הערה אירונית נוספת: "טדאו אנדו צריך להפסיק להשתחרר מהבטון", הוא אומר בהתייחסו לאדריכל היפאני. "האם כל האדריכלות המודרנית מוכרחה להיות עשויה מבטון לא גמור?"

למרות כל הצהרותיו שהוא "שמח לעבוד על המותגים האירופיים", יש תחושה של תסכול כשמרינו אומר: "המורשת שלי לא תהיה מוזיאון. אבל הייתי יכול להיות מצוין בזה. זה מכאיב מאוד. תמיד אלה אותם אנשים מוכרים - הרצוג ודה מרון, פרנק גרי, רנצו פיאנו - הם אף פעם לא בוחרים באנשים מקוריים".