לאחרונה יצא קטלוג אופנה חרדי, הראשון מסוגו בארץ. ושמו בישראל: קידי שיק. האם הסיבה ללועזיותו של השם טמונה באמביוולנטיות הקיימת בחברה החרדית כלפי השפה העברית, או שמא דוקא בהצטרפות למגמה הכללית והמרגיזה בחברה הישראלית אשר קוראת לשכונותיה, מגדליה, בתי העסק שלה וגם לילדיה בשמות אמריקאיים? 

 

          

 

שימו לב לתפאורה אשר נבחרה עבור תמונת בגדי הילדות, למעלה. הילדונת החמודה אשר צולמה בשלל המלבושים מטאטאה ומנקה את הבית, ונראית מתוקה להפליא כשהיא מבשלת. גם יפה וגם אופה. זהו מקומה הטבעי, ולשם עליה לשאוף. והבנים? מה פשר הלגו הענק להבהיל? אשמח לתובנות שלכם בנושא, שכן אני לא הצלחתי לעמוד על פשרו, למעט תיאוריות דחוקות על אילי נדל"ן חרדיים.

 
(למען הסר כל ספק, אני נגד דוגמנות ילדים בקטלוגים, ואין זה משנה לאיזו אופנה.)

העיסוק בבגדים ואופנה בקרב החרדים הוא - תתפלאו - נרחב מאוד. חילונים אשר אינם מתמצאים בעולם החרדי לא יבחינו בין חרדי אחד ואחר, אך דפוסי הלבוש רבים ומגוונים להפליא. כמו בעולם ההלכה, הדקדוק והפלפול באופנה וסגנונות לבוש הוא רב והדיון בו נעשה בכובד ראש. לכל חצר יש את הפרט המאפיין שלה, וכן פרטים קטנים המשקפים את האיזורים הגאוגרפיים השונים באירופה לפי הזרמים והפלגים. הלבוש משמש בעצם כאמצעי זיהוי פנימי של הקבוצות ותתי-הקבוצות הרבות בתוך המחנה החרדי. התפיסה המובילה היא "לא לשנות ממנהג אבותינו", והעקרונות המכתיבים את האופנה החרדית הם צניעות, מכובדות ונקיון (אל מול אלוהים) ובידול מן הגויים.

 

         

 

יש המוסיפים כי השחור מקורו באבל על חורבן ירושלים. חסידי גור, למשל, מוכרים באופן בו מוכנסים המכנסיים בגרביים (הויזען אין די זאקען), כאשר קצוות המכנס תחובים לתוך הגרב באזור הקרסול ויוצרים קיפול, כ-15 ס"מ מעל הנעל. מקור אופנה זו הוא בקוזאקים, אגב.

 

באות יקירת המאבק לזכויות בע"ח החברה החרדית כבר לא תזכה, וזאת בשל השימוש הנרחב בפרווה, בעיקר של בונים וארנבות, בסוגים השונים של השטריימל, החל מן הקולפיק הגבוה של חצרות גליציה והונגריה, וכלה בספודיק הצר של חסידי פולין.

 

                    

 

רוב החסידים לובשים את הרעקל, מעין מקטורן שחור ארוך, אך כל חצר נבדלת לפי מספר הכפתורים ומיקום השסע. בקרב הליטאים יהפוך הרעקל לפראק - ואותו ילבשו בימות חול רק הנכבדים, ובחגים גם הנשואים יכולים. ובכלל, אופנת הרווקים שונה בתכלית מאופנת הנשואים, הן בצבעים ובבחירת הבדים, ואותו הדבר נכון להבדלה בין יום השבת וימי חול. מכנסי חצי, למשל, (מכונים בעברית לעתים גם "אברקיים"), הם מכנסיים המסתיימים מתחת לברך, ואת יתרת הרגל מכסים גרביים. אלו היו המכנסיים המקובלים לגברים באירופה במאות ה-19 וה-20. במגזר החרדי מקובלים מכנסי חצי בזרם החסידי, עם גרביים שחורים בימי חול וגרביים לבנים בשבת.

 

                      

 

הניואנסים הדקים בין השטריימלים השונים, צבעי הגרביים, מיקום ואורך הציציות, קיפול השרוולים וכו' - רבים מדי מכדי להיכלל בפוסט אחד. ואם נכניס גם את דיני הפאות והטיפול בשיער נשים אז בכלל... בהקשר הזה אני ממליצה בחום על הספר "חרדים" שכתב אמנון לוי ב-1988, ובו הוא מקדיש פרק לתיאור ההבדלים האופנתיים בין החצרות השונות.

 

 

פאות לנשים חרדיות, כפי שנלקחו מאתר Jewess

 

הבדים של החרדים הם לרוב כבדים, עם שימוש נרחב בקטיפה, לבד, ברוקטים וכותנות מלאות. יש כמובן חשיבות רבה לעניין השעטנז, אשר אוסר ערבוב של צמר ופשתן. הצמר המדובר הוא של כבשים, ואיננו מתייחס לצמר אנגורה, קשמיר, אלפקה וכו'. הפשתן מתייחס רק לסיבי פשתן מקוריים, ולא לאלו המופקים מקנאביס או יוטה.

מחיריהן של שמלות כלה לחרדיות מרקיעים שחקים כמו אלה של החילוניות, וכמויות הבד הן כמובן רבות יותר. אופנת בגדי הים לנשים חרדיות גם היא משגשגת, במיוחד בארץ, ואפשר לציין למשל את המעצבות עירית שלג נריה החוזרת בתשובה, ויפה הירש.

 

                           

 

משנותי בירושלים אני זוכרת כי נמלאתי פליאה נוכח הנשים החרדיות (זרות בעיקר) אשר יצאו אל הרחובות בימי שישי. לבושן היה כה הדור ותכשיטיהן כה כבדים, והיה ברור כי הושקע בהם הון רב. אצל חלקן ממש זיהיתי כמה מן המותגים, בין היקרים ביותר הקיימים בשוק, בעיקר זה האמריקאי. איך זה מסתדר עם כל עניין הצניעות, שאלתי את עצמי אז. מסתבר שכל עוד החצאית מכסה את הקרסול והחולצה את המרפק, אין זה משנה שהן נקנו בבארני'ז.

 

                  


בכתבה על נשים דתיות קרייריסטיות אמרה על עצמה אחת הנשים החרדיות, קונדיטורית במקצועה, כי המותגים האהובים עליה הם דולצ'ה וגבאנה, אמפוריו ארמאני, דיור (אבל גם Guess, זארה וקסטרו). ועל שופינג: "רוב הבגדים שלי מצרפת, אני לא אוהבת לקנות פריט שחצי מדינה לובשת ... אני אוהבת את השיק הצרפתי הרבה יותר מזה של ניו יורק". (תמונות נמצאות בכתבה). 



אז יש גם צד נוצץ בעולם החרדי. בארץ הוא פחות שכיח, שכן מרבית האוכלוסיה החרדית בארץ נטולת אמצעים. אופנת החרדיות אף איננה חפה מהשפעות מודרניות. בארה"ב, למשל, קמה התלהבות רבה בקרב נשות הימין מתספורתה של שרה פיילין, והיא הפכה מבוקשת מאוד - יחד עם דגם משקפיה נטולות המסגרת. גם בקרב החרדיות נרשמה התלהבות, וקמה דרישה גדולה לפאות בסגנון פיילין. 

 

          

 

הצבע האדום הוא בעייתי מאוד באופנה החרדית. הרב אליהו אברג'יל, שנחשב לפוסק ידוע בעולם הדתי-חרדי, הוציא לפני כמה שנים הלכה האוסרת על נשים ללבוש בגדים בצבע אדום, שכן זהו "צבע בעל אלמנטים זנותיים", וכי הוא מושך את העין. ללא ספק, המשפט הידוע האומר כי נשים מתלבשות עבור נשים אחרות אינו תופס אצל החרדים. כל הלכות האופנה החרדית קיימות כדי להסדיר את דמותה של האישה אל מול הגבר החרדי.

 

                    

 

 בפסק הלכה מלפני שנתיים, הוסיף הרב אברג'יל כי גם על גברים חל איסור מוחלט ללבוש בגדים אדומים, אפילו בד' אמותיהם. והסיבה הפעם: הצבע האדום מסמל את צבעו של עשו, אחי יעקוב, ושל אנשים העוסקים בעבודת כוכבים ובעבודה זרה. "הצבע הזה גם משפיע באופן שלילי על חייו של האדם וגורם מזל רע לעם ישראל", פסק הרב, והוסיף כי "הצבע האדום טוב לגויים, לא לעם ישראל". 

ובהקשר אקטואלי, גם בפרשת עמנואל דנים בסוגיות אופנה, ולמרות מקומו המרכזי של הדיון בהשתלשלות העניינים, לא דנים בו מספיק בתקשורת. שלשום פרסמו הרבנים, אשר פסלו את הצטרפותה לבית הספר בעמנואל של ביתו של יואב ללום, יוזם העתירה נגדם, את "הסיבה האמיתית" לאי קבלתה של הילדה: לבושה של אימה. והנה הציטוט המדוייק:

 

"למרות שלא נעים לנו להיכנס לפרטי הופעתה הלא צנועה של הגברת ללום, אנו עושים זאת לאור בקשתכם. אי לכך אספנו נתונים משכנותיה וממכרותיה: פאתה קצוצה קוצנית או ארוכה מעוטרת בגוונים רחוביים, בגדיה קצרים מדי או ארוכים מדי והם צרים ומהודקים. היא לובשת חצאיות ג'ינס וחצאיות עם שסע. ציפורניה המצוירות מעידות יותר מכל מהי הדמות העונה לשם גב' ללום. מכל הנ"ל משתקפת הופעה רחובית וזולה שאינה תואמת כלל את רוח בית יעקב".

המילה שכמובן תפסה את תשומת ליבי יותר מהכל היא "רחובית". אני משערת שהמקבילה שלה בעולם החילוני היא "המונית". האמא איננה צנועה (מספיק), ועל כן הילדה תשלם. גם אצלנו החילונים יש גוונים שנחשבים "רחוביים", וגם אצלנו ציפורניים מצויירות הן "רחוביות" (אם כי אני מנחשת שבמקרה שלה לא מדובר בציורים ממש, אלא לאק בלבד). וגם אצלנו יקטלגו את האשה על-פי הופעתה. אבל הילדה? מה זו אשמתה?

לסיכום, אופנה יש גם במקומות שנראים לנו כנעדרי גיוון. יש כזה דבר סטייל חרדי, וכמו אצל החילונים יש את אלה שיש להם יותר סטייל, ואלה שיש להם פחות... וכמובן שזהו עניין של יחסיות. כל בחורה חילונית היתה במצב בו היא לבשה חצאית ארוכה וחולצה ארוכה, והסירה אחת מהן כדי לא להיראות דתיה. וגם האשה החרדית מבינה שחוקי הלבוש שלה נוצרו בין השאר על-מנת שלא תיראה "אחת מהן" (הרחוביות).
אמר פעם איזה רב ששכחתי את שמו ש"אם כל הגויים היו לובשים מחר שחור, היו החרדים חדלים מלעשות כך", שכן הדבר נעשה לשם היבדלות בלבד. ואני שואלת, במזג האוויר הישראלי, מדוע לא לבן?! (או ורוד פוקסיה?)