ג'יל סנדר מזנקת מאצל שולחנה במשרדה בהמבורג, שבו מדף נמוך ועליו פסל עץ ורישומים ממסוגרים הוא הקישוט היחיד בין רצפת הפרקט לבין כרכוב התקרה הלבן, המזכיר עוגת חתונה. "תראי", היא אומרת ומושכת בחולצתה הלבנה המחויטת, ומציגה לראווה את החפתים העמוקים ואת כפתורי הפנינים. "30 יורו! כפתורים אמיתיים - וגזרה מוצלחת מאוד".
החולצה היא חלק משיתוף הפעולה שהיא מקיימת מאוקטובר עם חברת ההלבשה היפאנית יוניקלו, וכך גם הז'קט הקטן בכחול-נייבי העוקב אחר פיתולי גווה. מכנסיה שייכים לחייה הקודמים במותג ג'יל סנדר, שם התגלגל הסגנון שלה במשך שלושה עשורים מרצינות מחוטבת לשלווה מתוקה.
סנדר, בת 66, עדיין יפה באופן יוצא דופן. שערה, בגוון בלונדיני חיוור, מסתלסל מעל עיניים בכחול נורדי, כמו האגם המקומי בהמבורג, המגרש הביתי שלה. בילדותה, כששמה היה היידמרי ג'ילין, שנאה את אמה על שכלאה את תלתליה הסוררים בצמות. אך היא אהבה את העובדה שאמה תפרה מכנסיים וצירפה להם ז'קט קורדרוי מתוצרת בית וחולצות מכופתרות, שנוצרו במכונת התפירה שסנדר קיבלה לידיה כשהקימה את מותג האופנה שלה ב-1968 בהיותה בת 24.
"הייתי מהראשונות שאהבו מכנסיים", אומרת המעצבת, ומציינת שמורתה בבית הספר בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה הסתייגה מהאמירה האופנתית המהפכנית הזאת, "אך כשבאתי בשמלה היא תמיד חייכה".
אין צורך להגיד שסנדר היא אדם שיודע מה הוא רוצה. האשה הזאת, רגישה וחזקה גם יחד, הוכשרה כמומחית לבדים, הקימה בית אופנה, התגברה על כישלון תצוגה בפאריס ב-1975 והנפיקה את החברה שלה בשוק המניות בפרנקפורט בסוף שנות ה-80, כשחזונה הטהרני בלט בשונותו מהסגנון הנוצץ השולט. העובדה שהיא נטשה את פראדה פעמיים - בשנת 2000 ושוב ב-2004 - לאחר שהחברה האיטלקית קנתה 75% ממניות חברת ג'יל סנדר, כבר חקוקה בדברי הימים של האופנה במאה ה-21.
מתוך קולקציית אביב-קיץ 2010 של "J+" ליוניקלו. סילואטות נקיות ופרטים עשירים
אבל היא לא רוצה לדבר על זה. המלה "פראדה" נהגתה פעם אחת בלבד, קשה כקליע, בשיחה של שעתיים. היא תולה את האשמה בסכסוך בעולם האופנה התאגידי המשתנה. והנושא המועדף עליה הוא "J+", כפי שנקרא שיתוף הפעולה החדש שלה עם יוניקלו.
היא רוחצת בזוהר של יוניקלו, שהביא לעיצוביה את הגאולה ואולי אף הצית את זיק המהפכה: במקום לשכפל את דגמי אופנת היוקרה שלה, היא נהפכה למעצבת העל הראשונה המקדישה את כל מרצה וכישוריה ליצירת אופנה במחיר שווה לכל נפש.
יוניקלו, שבסין יש לה רשת ייצור נרחבת, היא חלק מקבוצת פאסט ריטיילינג ששוויה כ-15.34 מיליארד דולר ומונפקת בשוק המניות של טוקיו. ובכל זאת, ב"J+" הצליחה סנדר ליצור קו אופנה שעדיין מוקדשת בו תשומת לב רבה לפרטים. חברותיה, היא מספרת, כבר אינן שואלות "למה הבגדים שלך יקרים כל כך?".
סנדר נלהבת מקולקציית סתיו-חורף 2010 שתגיע לחנויות בספטמבר: מעיל ג'ינג'ר מחויט בעל כיסים שמתעגלים בירכיים; שכמיית קפושון מסוגננת בכחול-דרדר ולצדה מעיל כחול תואם - שניהם יימכרו בפחות מ-120 יורו (150 דולר). בקולקציית הקיץ, הנמכרת כעת בחנויות הרשת, מעיל בעל כיסים וחוטי קשירה מעוטרים נמכר ב-50 יורו; ז'קט מחויט בעל שלושה כיסים נמכר ב-80 יורו. "אני מקדישה את כל הלהט והניסיון שלי - זו הרפתקה קטנה", אומרת סנדר. "אולי הגורל אחראי לכך שעכשיו הדגמים שלי נפוצים יותר. אני מרגישה שזה קצת כמו מתנה".
היא שונאת את המלה "זול" ומתמקדת בפונקציונליות ובעקביות, לצד הסילואטות הנקיות והפרטים העשירים המזוהים עם סגנונה. "אמי אמרה תמיד שהיינו עניים מכדי שנקנה דברים זולים", אומרת המעצבת בדברה על ילדותה בהמבורג ה"מרוסקת", שנחרבה בהפצצות במלחמה. במבט החוצה, כאנשים רבים בעיר הנמל הזאת, היא ברחה ללוס אנג'לס, למדה שם באוניברסיטת קליפורניה, עקרה לניו יורק ככתבת אופנה למגזין, אך חזרה הביתה, בהיותה בת 21, כדי להצטרף לאחיה הגדולים והצעירים ממנה לאחר שאביהם מת במפתיע והוא בן 52.
מתוך תצוגת האופנה הראשונה של ג'יל סנדר בפאריס ב-1975
סנדר מתהדרת כעת בטעם יקר: יצירות יקרות של אמנים ובהם סילוויה באקלי, אימי קנובל, סיי טוומבלי ואנדי וורהול מוצגות כמו בגלריה בבניין המסויד לבן שהיה פעם אולם התצוגה של ג'יל סנדר. כמו חנויותיה, החלל עוצב להפליא בידי האדריכל הניו יורקי מייקל גבליני.
ביתה הסמוך, בית מידות בצבעי גיר וגבינה, שיש בו חדר אוכל באדום עשיר, מעוצב בגרסה אירונית לציורי טבע דומם מתקופת הרנסנס; גילופי קיר מוזהבים, שהועתקו מתיאטרון ונציאני פרטי; וכיסאות קטיפה בירוק-דשא ליד חלון הנשקף לגן הרשמי. את הבית הזה עיצב רנצו מונג'יארדינו המנוח, שאת סגנונו אפשר לתאר כניגוד הקוטבי לקונצפט של מיס ון דר רוהה, "פחות זה יותר". אך האדריכל האיטלקי הוא הגיבור הנערץ על סנדר, ודיוקן פניו המזוקנות האציליות מופיע בתצלום ממוסגר בספרייה.
הספרים העתיקים - ואולי גם המרכיבים הבארוקיים - מעידים על השפעתה של בת זוגה של סנדר, דיקי מומזן, חובבת ספרות ומוסיקה. מומזן אומרת שתמצית האושר בשבילה היא לשמוע קונצרט של דניאל ברנבוים כשהיא מבקרת את ילדיה בברלין. למומזן יש בית בכפר, מצפון להמבורג, שם חולקות בנות הזוג את אהבתן לתכנון ולטיפול בגן הנפרש עד לים הבלטי.
כמו נוצה
גם אם בחייה האישיים היא עוסקת בצבירה יותר ממה שמרמזת אסתטיקת העיצוב המינימליסטי שלה, הרצון החזק של המעצבת היה ברור למן ההתחלה. היא מתארת את עצמה כמי ש"תמיד עובדת לקראת מטרה, גם כשהייתי צעירה מאוד. תמיד הייתי מעורבת מאוד וחזותית מאוד".
ז'אן-ז'ק פיקאר, היועץ הצרפתי שעבד על קולקציית פאריס הראשונה של ג'יל סנדר, שהתקבלה בקיתונות בוז כשהוצגה במלון פלאזה אתנה, זוכר שהקולקציה היתה "זרימה ופשטות, ג'רסי קשמיר, בדי משי, התמקדות בסריגים ובמעילים גדולים - והדוגמנית הצעירה אינס דה לה פרסונז' בחליפת מכנסיים נערית". התצוגה היתה כישלון מוחץ לסנדר, שנמחה רק כשהיא פתחה את חנותה המינימליסטית הידועה בשדרת מונטאן כעבור כמעט 20 שנה, ב-1993.
"היא הקדימה את זמנה - זה היה שונה כל כך בעידן של מוגלר, מונטנה ואונגרו", אומר פיקאר בדברו על ענקי האופנה של סוף שנות ה-70. סנדר עצמה דוחה את המלה "מינימליסטי", המתקשרת באופן הדוק כל כך לעיצובים הפשוטים שלה בבדים יקרים. "אני מעדיפה לקרוא לזה ‘טהור' - מינימלי יכול להיות ריק לפעמים", אומרת המעצבת, שהעניקה את השם "Pure" (טהור) לבושם שייצרה ב-1980. הקולקציות שלה תמיד הכו גלים ופרטו על מיתרי הרגש, באופן שנחשף מאחורי הקלעים, כשליטפה בידיים רועדות את הבדים והסבירה את חשיבותם.
יש הטוענים שיוניקלו וטדאשי ינאי, יו"ר ומנכ"ל פאסט ריטיילינג, השליכו למעצבת הנטושה גלגל הצלה. היא מודה ש"היה לי קשה מאוד - החברה היתה הבית שלי. זה היה כמו פנימייה - אף פעם לא חשתי לבד". אחרי הסכסוך עם פראדה, היא נעזרה ביוגה ובהתעמלות כדי להחלים. היא אינה מזכירה את המלה "דיכאון", וידידיה שומרים על שתיקה בכל הנוגע לתקופה הזאת. אחד מהם אמר "היא סבלה מספיק". "למדתי בשלב מוקדם כמה האופנה יכולה להיות עמוקה וקשה", אומרת סנדר על האישיות הגרמנית לעומת גישת ה"סמוך" האמריקאית או ההחצנה הלטינית. "אנחנו חודרים עמוק ומוצאים בעיות".
המעצבת נראית עכשיו שמחה, מלאת מרץ ואף נדהמת מעט מכך שקולקציית יוניקלו מצליחה כ"מוצר בסיסי טוב" עם "איכות טובה ופרופורציות טובות". היא מפגינה פליאה תמימה על שהמפעלים הסינים (שטרם ביקרה בהם) מצליחים לפרש את החזון שלה בסכומים כה נמוכים. "בסופו של דבר, ההחלטה התקבלה באופן כמעט אקראי, והתחלתי לאט", אומרת סנדר, ומסבירה ש"מישהו מיוניקלו צילצל אלי. אחר כך זה היה תהליך שהתבצע צעד אחר צעד במדינה שהיתה סגורה במשך זמן רב ושבה ההייררכייה היא עניין מסובך, וגם נשים משוחררות צריכות להיות ילדות, מתוקות ויפות".
כרגע היא נוסעת לטוקיו כמעט כל חודש, אבל מקווה שתוכל לפתח את אולם התצוגה הישן של "ג'יל סנדר" ואת המשרד שלה בהמבורג כדי לצמצם בנסיעות. שאר זמנה מוקדש לגינה הכפרית, על "חדריה" שעיצבה אדריכלית הנוף הבריטית פנלופי הובהאוס בסגנון הכפר סיסינגהרסט שבאנגליה. גם כאן ניכר הרצון החזק של המעצבת, לדברי מומזן. היא דרשה נחרצות להזיז עץ ממקומו כדי שיתאים לחזונה.
ומלבד זאת יש לה נכדים. הבנות, לדבריה, נשיות כפי שסנדר מעולם לא היתה. אחת מהן, בת תשע, משתוקקת לקבל נעלי עקב אדומות. "את יכולה לתאר לעצמך - אני!", אומרת המעצבת, שנועלת מגפי עור שחורים בעלי אבזם.
"אבל אני חושבת שאשה היא תמיד חזקה, גם כשהיא רוצה להיות ילדה", אומרת סנדר. אחר כך היא מקדירה את פניה ושואלת, בהניפה את ידיה מעלה ומטה: "למה זה תמיד הולך במעגלים - עם כל הברק הזה, מגישות הטלוויזיה האיטלקיות ו'סקס והעיר הגדולה'? אפשר להיות גם סקסית, גם קולית וגם אינטליגנטית".
אך אין זעם במלותיה, כפי שהיה יכול להיות בעידן הפמיניסטי שהיא סייעה להגדירו במונחי אופנה. סנדר מרגישה נינוחה, אף שהיא אומרת שהיא מוכרחה להרגיש טוב בבגדים שהיא לובשת אחרת "אני מרגישה חלשה איכשהו".
אמה מתה בשנה שעברה. היא מתה בשלווה, מוקפת בבני משפחתה. "כשאמא שלך הולכת אתך עד גיל 93 את חושבת שזה לנצח. אני מרגישה שבורכתי", אומרת סנדר. "אני זוכרת שכשמלאו לי 40 הבנתי את אמי הרבה יותר. ובחלק האחרון, כשהפסקתי לעבוד, יכולתי לנשק אותה כל הזמן. זה היה נהדר, להתקרב כל כך". אמה הקפידה ללבוש את בגדי המותג ג'יל סנדר ("אני חושבת שהיא היתה גאה מאוד", אומרת הבת).
באפריל חתמה סנדר עם יוניקלו על חוזה לשלוש שנים נוספות - שבסיומן ימלאו לה 70. "אני לא מרגישה את הגיל שלי - אני כל כך פעילה, אוהבת להשתעשע וגם ילדותית מאוד", היא אומרת. "הדבר הכי חשוב הוא לעבוד על הרוח, להרגיש כמו נוצה - קלה יותר ויותר".
