אין טעם להכחיש זאת עוד, להגיד שיש לנו עוד חודש של חסד או לתחוב לתיק ז'קט קטן למקרה ש... באופן רשמי ומצער הקיץ הגיע. עשרים ושש שנים אני חיה במדינת ישראל, ובכל זאת בכל פעם אני נתקפת פליאה לנוכח העונה החמה, משל הייתי אנגליה סמוקת לחיים בטיול חובק לבנט. אומרים שהמוח מתרגל לכל, שהאופי האנושי סתגלן כמו זיקית, אבל אני לקיץ הישראלי לא התרגלתי. בכל פעם שהוא תוקף אני מרגישה כאילו שאני בנופש קלוקל, והנה עוד כמה ימים אחזור הביתה, הביתה למקום שבו קריר ואוורירי, היכן שהקיץ הוא בגדר ממתק עונתי ולא עינוי אינקוויזיציוני מתמשך.

כשמגיע הקיץ נחשפת חלוקה בסיסית שמפרידה בין בני אדם: אלה שהולכים לים, ואלה שלא. הראשונים, סוחבי האבטיחים המתגוררים בבניינים ללא מעלית, מחכים כל השבוע לסופ"ש בשביל לקום בשבת בבוקר, להתעורר קצת לפני שהשמש קופחת, לזרוק לתיק גדול שמיכת פיקה, כמה פירות, מים, ספר (האם מישהו אי פעם באמת קרא ספר על חוף הים?

 ולא, קריאה של פסקה אחת עשר פעמים לא נחשבת!) ולצאת אל החוף. בתחושת התמוגגות הם פורסים שמיכה, מתפשטים, נשכבים ונהנים. חלקם משתזפים, חלקם טובלים במים החמימים, חלקם משחקים במשחק התמוה מטקות, והשאר מלקקים שלגון פירותי במחיר של עשירית שכר דירה חודשי במרכז תל אביב. מי האנשים האלו? באמת שאין לי מושג, אני רק נתקלת בסטטוסים השנונים שלהם בפייסבוק ("בים"). אילולא הפייסבוק, שחשף אותי לאוכלוסייה המרתקת הזאת והוכיח סופית את קיומה, לא הייתי מאמינה שיש אנשים שאכן הולכים לים, שלא לומר נהנים מזה.

אני כמובן שייכת לסוג השני. אני לא הולכת לים, לעולם. השמש היא מקור כל החרדות שלי, כשמישהו מציע לי שלגון אני מיד חושבת על חופשת סקי בעיירה הציורית שאמוני השוכנת לרגלי המון בלאן, גלידה אני מעדיפה לרכוש באייסברג, ולמרות הידע הבסיסי שלי בטניס דווקא את משחק המטקות הקואורדינציה שלי איננה צולחת.

מהחוף אני אמנם נמנעת, אך אין זה מונע מהשמועות להגיע לאוזניי. לחוף הים יש מוניטין שמהדהד כבר שנים ארוכות, בין אם בסרטים שוביניסטיים, בשירים, בפרסומות או בשיחות סלון. השמועות אומרות שבים אפשר לראות חתיכים וחתיכות. הבחורים אומרים שאפשר לצוד שם בחורות לוהטות בביקיני מיניאטורי, והבנות מספרות שלא פעם השקיפו על שרירנים צעירים ובוהקים מזיעה, נצנוץ פלואורידי בשיניהם הלבנות.

יכול להיות שלא ביליתי מספיק זמן על חוף הים, אבל אני חייבת לומר שבניגוד לשמועות, מעולם לא נתקלתי שם בחתיך או בחתיכה. ההפך הוא הנכון. לא אכנס

 כאן לבעייתיות של הגבר הישראלי הממוצע בספידו ההדוק, אבל אתייחס גם אתייחס לבעיה מהצד הנשי: המקור לרוע בקרבנו, המין היפה, הוא ההמצאה האופנתית הזוועתית ביותר שפקדה את המאה העשרים, הלוא היא הביקיני, יצור קטנטן וחושפני ההולם מספר זעום של יחידות ומיוחדות ועושה עוול לכל השאר. הוא-הוא האבא של הסקיני ג'ינס והאמא החורגת של חולצת הבטן. אין הוא אלא חרק קטן שהצליח לפלס את דרכו למיליוני ארונות ללא כל בדיקה מוקדמת.

לא פעם אפשר לשמוע אנשים אומרים שלא כל אחד צריך להיות הורה, שצריכה להיות איזושהי מערכת בקרה. אז אני מוסיפה ואומרת נכון, וכנ"ל לגבי הביקיני! עונדות הביקיני צריכות לשאול את עצמן שאלה נוקבת לפני שהן נכנסות למלחמה המסוכנת הזאת, והנה היא: האם את כשירת בח"י, הוא השילוב המבוקש של בטן שטוחה, חזה זקוף וירכיים נאות? אם שמעת "דינג" שלילי באחת מהקטגוריות הנ"ל, אנא פסחי על הביקיני. לא, אל תחשבי פעמיים, פשוט המשיכי הלאה. אנו חיים בעולם מפותח מספיק, המציע אופציות לכולנו. ותרי על סחרחרת הדיאטה הקדחנית ועל עשרים כפיפות הבטן המזדמנות. ותרי על החלום ילדתי, זהו חלום שווא שנועד לבלרינות בלבד. אנחנו איננו בלרינות, אבל זה ממש לא אומר שלא נוכל להיראות טוב על חוף הים. מה זה טוב? מהמם.

מימין: שמלת ים של אנה קיי, 780 שקל; ביקיני עם תחתונים בגזרה גבוהה, 430 שקל. אפשר להיראות טוב על החוף

הסוד איננו בתסכול התמידי על הפער שבינך לבין קייט מוס, אותו פער שלא יצטמצם לעולם ואינו נמצא בשליטתך כהוא זה. הסוד הוא בלהכיר את עצמך, ומתוך היכרות זו לצאת לפעולה. כדי שלא יהיו פשלות בפעם הבאה שאקפוץ לחוף הים, עשיתי בשביכן קצת שיעורי בית:

• אם פסלת את עצמך בסעיף הבטן אך סימנת וי גאה על ישבן וירכיים, כנראה שאת הטיפוס לטנקטיני. החזייה כאן מתארכת לכדי גופייה המחזיקה את הבטן והגב, אך מדגישה את המחשוף ומשאירה בעינם את התחתונים (ראי תמונה בהמשך).
• אם את הישבן והירכיים את צריכה לטשטש, הסווים-סקירט תהלום אותך ותאפשר לך לנוע בחופשיות (ראי תמונה מימין למעלה).
  

הפסיקי להתייסר, הפסיקי לענות את סובבייך ומצאי את בגד הים שיהלום את מבנה גופך באשר הוא. אל תתעצלי! המשיכי לפשפש עד שתמצאי את האחד שיעשה עימך חסד, ולנו נעים ברשתית של העין.

אם פסלת את עצמך בסעיף הבטן. טנקיני של המותג "מרילין מונרו". צילום: מנחם עוד