לא צריך להיות כובען מטורף כדי להיות משוגע לכובעים. כובעים הם פטיש לכל דבר, כמו הפטיש הידוע לנעליים ולתיקים. ההבדל הוא שהכמיהה לכובעים היא נחלתם (או מחלתם?) של שני המינים, גברים ונשים. פה השוויון ביניהם הוא מוחלט.

מבחינה היסטורית, הכובע הוא פריט הלבוש (הרבה לפני שהפך לפריט אופנה) הוותיק ביותר. יש עדויות עוד מהתקופה הפרהיסטורית, כשאנשים חיו במערות וקיפצו בין העצים, שהאדם הקדמון השתמש בכיסוי ראש כלשהו כדי להגן על ראשו - אם מפני השמש או מפני מכות ראש.

מאז ועד היום תפס הכובע מקום מרכזי בהופעה הכוללת, והפך באופן רשמי לפריט אופנה. אנשים החלו לחבוש כובע לא רק כהגנה מפני השמש, אלא כסמל סטטוס המצביע על רמה כלכלית או חברתית מסוימת. כובע הצילינדר בצירוף מקל הליכה ופאסון זחוח היו אקססוריז של כל ג'נטלמן שמכבד את עצמו, וכובע עמוס נוצות ופרחים היה חברה הטוב של כל אישה.

עם השנים כובעים שונים שויכו לאליטות חברתיות מסוימות: כובעי הבארט זוהו עם בוהמיינים או אינטלקטואלים צרפתים, כובעי הבייסבול עם אוהדי המשחק האמריקנים (ואולי גם עם כל האומה האמריקנית), הטורבן עם עמי ערב ומאמינים הינדים מסוימים, והסומבררו הענק עם המקסיקנים. ב־50 השנים הראשונות של המאה הקודמת לא היתה פדחת - נשית או גברית - שלא צוות לה כובע. הכובע היה פריט לבוש הכרחי, שלא יעלה על הדעת לצאת את הבית בלעדיו.

אחר כך דברים השתנו. הכובע נעלם מהתודעה היומיומית ושימש יותר כאביזר לאירועים ספציפיים, כמו חתונות, תחרויות רכיבה אנגליות שבהן מסורת של מאות שנים המחייבת חבישת כובע, מסיבות למיניהן וכו'. הכובע כבר לא נחשב לאקססורי יומיומי. יש המייחסים את השינוי הזה לג'ון פ. קנדי, נשיא ארה"ב בשנות ה־60, שהיה איש הציבור הראשון שנאם קבל עם ואומה ללא כובע לראשו. כובע הפדורה הגברי, שהיה נכס צאן ברזל לכל גבר המכבד עצמו, הלך ונעלם מהנוף.

מתל אביב הקטנה ועד ימינו

ומה אצלנו? כובע טמבל וכובע גרב הם שני מאפיינים בולטים של ההוויה והאופנה הישראלית. בישראל, שבה לכיסוי הראש יש משמעות דתית חשובה, קיבל הכובע משנה חשיבות מעבר להיותו פריט אופנתי או אביזר הגנה על עור הפנים שלנו. השטריימל, הכיפה והמטפחת הם בעלי חשיבות דתית ומסורתית, ובשנים האחרונות אפשר לראות שהם מקבלים גם דגש אופנתי.

אבל המקום שבו שלטו הכובעים עם הקמתה של מדינת ישראל היה ללא ספק תל אביב. יש עדויות רבות המספרות על אנשי תל אביב הקטנה, נשים וגברים, המתהלכים ברחובות החדשים לעת ערב, מקושטים במגבעות (גברים) ובכובעי פעמון קטנים (נשים). בלחות המהבילה של העיר ותחת השמש הקופחת לפני תחילת עידן המזגנים, כובע היה מצרך הכרחי. בעולם האופנה המתפתח של אותם זמנים ועם הגעתם של יהודים מכל קצות תבל, הכובעים שימשו סמן תרבותי־אופנתי מרכזי.

והיום? הכובעים זוכים לקאמבק מטורף. הכובע, על מגוון צורותיו וסוגיו, הולך לככב כאחד האקססוריז היותר משמעותיים בקיץ הקרוב. הכובעים הקלאסיים חוזרים, אבל מקבלים טוויסט מודרני שמותאם לימינו. אפשר להשיג מגבעות, קסקטים וכובעים רחבי תיתורה במחירים שווים לכל נפש בכל בוטיק או רשת אופנה. קל מאוד למצוא, עם מגוון הכובעים שמציע עולם האופנה הישראלי, כובע לכל מטרה, אירוע או גחמה אופנתית, ורובם הם אפילו יוניסקס, וקשה להבדיל מה מיועד לנשים ומה לגברים.

חזרתם של אופנת הווינטג' והסבתא־שיק נתנה דחיפה משמעותית למרכזיותו של הכובע כמשלים הופעה הכרחי במלתחה של ימינו, וכמו כל דבר שהסבתות שלנו לבשו לפני 50 שנה, הכובעים הפכו מפריט לבוש נשכח וארכאי לאקססורי מגניב ועכשווי. לא רק למביני דבר, לא רק לאושיות אופנה, הכובע הוא נחלת הכלל, וכמו פעם, הולך וצובר תאוצה.