בראשים אציליים זקופים וגלויים, בפנים נחושות, הנשים צועדות בסך. הם באות מהמרכז, משמאל ומימין, צבא שלם נפרש לנגד העיניים בחומר ארכיוני מצולם בשחור-לבן, בצירוף מסר יחיד הצבוע על דגל: אדוני הנשיא - כמה זמן יצטרכו הנשים לחכות לחופש? בעקבות ההתלהבות האמוציונלית הזאת בא פרץ של חירות שגורם לרגל להצטרף לקצב ברקיעה: דמויות בשמלות קומבינזון, בתסרוקת קארה מסולסלת, נוצצת מקריסטלים, בליווי מוסיקת ג'ז ונוף עירוני שמצויר מעל לראשיהן.

"American Women: Fashioning a National Identity" ("נשים אמריקאיות: מעצבים זהות לאומית"), התערוכה המוצגת במוזיאון מטרופוליטן בניו יורק עד 15 באוגוסט, מספרת איך יורשות של משפחות אצילים אירופיות, לבושות בשמלות נשף אירופיות מרשרשות, נהפכו ל"נערות גיבסון" נמרצות וגנדרניות. לאחר שזכו במאבק על זכות ההצבעה וטמנו את זרעי הפמיניזם, הן התבגרו ונהפכו מ"פלאפרז" - נערות שובבות - לכוכבות קולנוע מפתות. כוכבות כגון מרלן דיטריך, גרטה גרבו וריטה הייוורת, המגלמות את אווירת הקאמפ בסרטים ישנים, מדמות את התערוכה למופע עם סוף הוליוודי.

אלא שהאולם האחרון, ובו תצוגה דיגיטלית, לוקח את הסיפור למאה ה-21; דמויות רבות השפעה מסתובבות שם על האקרנים, החל בסרינה ויליאמס וכלה במישל אובמה.

"לא הנשים עצמן היו כובשות, אלא הזהויות הקולקטיביות שלהן", אמר אנדרו בולטון, אוצר התערוכה. משימתו היתה להציג יצירות היסטוריות מהשנים 1890-1940 שהמוזיאון קיבל ממוזיאון ברוקלין, שנוסד 50 שנה לפני מכון התלבושות. מוזיאון ברוקלין מציג תערוכה מקבילה של יצירותיו החשובות.

ערב הגאלה התקיים ביום שני, בהנחיית עורכת "ווג" אנה וינטור, אופרה וינפרי ופטריק רובינסון, המעצב הראשי של גאפ, נותנת החסות העיקרית של האירוע, שהיה מלא אטרקציות וסלבריטאים. למן הכדור הפורח המרמז על עולם מטורזן וקל דעת, ועד הצבעונים הצהובים הנשפכים מקנקנים לבנים על שולחנות ולידם כיסאות נצרים, זו היתה פשטות כפרית (אם לא מביאים בחשבון את הפסנתר הלבן שנועד ללוות את האמנית האופנתית ליידי גאגא).

לא קל להכניס את האנרגיה האמריקאית הגנדרנית לתוך תפאורת מוזיאון סטטית, אך בעזרת המעוף רב העוצמה של מעצב התפאורות נייתן קראולי, כל וינייטה בתצוגה נהפכת לסמל להתקדמותן של הנשים. "כשאני מסתובב בתערוכה, נדמה שזה יותר מסתם אופנה, זו ההיסטוריה של אמריקה", אמר רובינסון. ואילו וינטור אמרה, "זה נראה כל כך מודרני, עד שה'פלאפרז' יכלו להיות לבושות בשמלות של ימינו".

מתוך התערוכה. כל תמונה נהפכת לסמל להתקדמותן של הנשים

מסכי רקע מפותלים צבועים ביד מראים טריפטיכון של פרחי אביב, שפת ים ועלים חומים-אדומים כתפאורה לנערות גיבסון מתחילת המאה - גברות ארוכות גפיים ונועזות בחצאיות טניס מפשתן, בבגדי ים בסגנון מלחים, במעילי רכיבה לאוכפי צד ובבגדי גלישה על גלגיליות, שאמרותיהם מקושטות בפרוות סמור.

קראולי אמר ששאב השראה מקונצפט המסע בזמן של הירידים העולמיים מהמאה ה-20, ושיחזר את שער כיכר ואשינגטון של סנטפורד וייט מ-1895 וכן את אולם הנשפים של הגברת אסטור בניופורט שברוד איילנד.

האשף הנוסף בתערוכה הוא מעצב השיער ג'וליאן דיז, שהצטיין בסגנונות המשתנים שמודגמים על בובות התצוגה תסרוקות אסופות של נסיכה, תלתלים בוהמיים ומפלים נשפכים בסגנון ורוניקה לייק. התסרוקות כשלעצמן מגדירות את העידן, ואמנות שיער כזאת ראויה שיציגו אותה בתערוכה מיוחדת משלה ביום מן הימים. קולה הנעים של שרה ג'סיקה פארקר במדריך השמע מגיש את ההיסטוריה במתכונת נוחה לעיכול.

התצוגה ממריאה ממש כשמגיעים לנערות גיבסון, ששרוולי "רגל הכבש" התפוחים שלהן אינם משמשים מחסום למה שבולטון מכנה "הרעיונות הגנדרניים, האתלטיים ומלאי הנעורים שלהן".

"אחד המקורות החשובים לאמנציפציה היה ספורט", אמר האוצר, וציין את השמלות בעלות מותני החולצה ואת חצאיות הרכיבה על אופניים, המפוצלות לשניים, שב-1895 היו הרמזים הראשונים לסגנון גברי בבגדי נשים.

אחווה כל-אמריקאית

החדר המעוצב בצורה היפה ביותר הוא עיגול הזכוכית הצבועה בסגנון טיפאני, המשמש רקע לשמלות מורכבות, המשחררות את הגוף שבעבר נכלא במחוכים, ומציג בלוויית רמזים של אקזוטיות את הפריטים היפהפיים מאוסף ברוקלין. ארגז של נעלי תחרה מתוצרת ינטורני, שמלות של ליברטי, פול פוארה והאחיות קאלו (Callot Soeurs), ואפילו סרבל מ-1910, משקפים את תמצית התקופה האסתטית.

אך לבה הפועם של התערוכה הוא מצעד הפטריוטיות, שבו, לדברי בולטון, רצה שהסרטים המוקרנים יעטפו את הקהל כמו ביצירות האמנות של ביל ויולה.

ה"פלאפרז" הן תוצאה רעננה וקלילה של שחרור האשה, ואילו האלילות הקולנועיות הן אחווה כל-אמריקאית. בתצוגה הזאת יש קטעים מתוך סרטים של ג'ואן קרופורד, מרלן דיטריך, גרטה גרבו ושל ריטה הייוורת כגילדה מ-1946, ששרה "Put the Blame on Mame". הסרטים האלה - אפילו בשחור-לבן - מפיחים חיים תוססים בשמלות המעצבים הגדולות, בייחוד בשמלת הנשף רקומת הדרקון של אנה מיי וונג, שיצר מעצב התלבושות טרוויס בנטון לסרט "Limehouse Blues" מ-1934.

למרות הפרצופים המודרניים המסתובבים בחדר הדיגיטלי האחרון, המקדמים את "האשה האמריקאית" לקצב המהיר של המאה ה-21, מה שחסר בתערוכה הוא זרמים נגדיים של אופנה, שיקשרו בין העבר להווה.

בולטון היה יכול למצוא מעצבים בני זמננו שיבטאו את רוח הקטגוריות שבחר: שמלה של אוסקר דה לה רנטה שתתאים ליורשות העשירות החדשות בשמלותיו של אבי התפירה העילית פרדריק וורת; מעצב אסייתי-אמריקאי חדש לצד שמלה של אנה מיי וונג; קומבינזון של ראלף לורן כדי לקרוא תיגר על נערות הפלאפרז; והיופי המטריד של רודארט כחלק מהבוהמיינים. ולמה לא להציג את הנינוחות היומיומית של מייקל קורס, ואולי אף מכנסי ג'ינס וחולצת טי של גאפ, כדי להראות איך הלבוש הספורטיבי נעשה לכוח האופנה השליט באמריקה? כפי שאמר בוב פישר מגאפ: "כשהורי הקימו את העסק ב-1969 הם לא ראו בזה משימה חברתית בזמנם. ובכל זאת אנחנו מילאנו תפקיד חשוב".

הקונצפט שלפיו העתיד צומח מן העבר הוא תמציתה של תערוכת אופנה טובה. בולטון וצוותו עשו עבודה טובה. ואף על פי כן, נעדר מן התערוכה הקשר הסופי אל המעצבים האמריקאים היוצרים מחדש את העתיד.