האם המסר של קולקציית אביב-קיץ 2010 שעיצבה סיגל דקל, שכותרתה "סיגל דקל באה לעבודה", הוא שלבוש הגיוני לשעות היום אינו חייב להיות משעמם? "חמישה ימי עבודה, תשע שעות כל יום, 45 שעות בשבוע. המון בגדים ללבוש", סיפרה המעצבת על הרעיון שהנחה אותה במהלך העבודה. לדבריה, הרחבתה של חטיבת בגדי היום בקולקציה הנוכחית נולדה בעקבות הצורך הגובר של נשים במלתחה פרקטית ומסוגננת לשעות העבודה.

אלא שיותר משהם מציעים פתרונות לבוש שימושיים, מחוכמים או יצירתיים לשעות העבודה, בגדי האביב של דקל משקפים נאמנה את השינויים שחלו בעשור האחרון בהרגלי הלבוש של נשים, שכבר אינן מצייתות להפרדה המסורתית בין מלתחת היום והערב, בין בגדי עבודה ופנאי. בנוסף, משקפת הקולקציה החדשה את הפיכתה של סביבת העבודה לזירה המרכזית שבה מנוסחות הצהרות לבוש מלהיבות.

אם הסריגים הרכים שנלבשו מעל חולצות מסתלסלות עם חצאיות עיפרון חטובות, בלוויית נעליים מחודדי עקבים, רימזו על הוויה משרדית של שעת לילה מאוחרת, זה היה משום שהבגדים הקרינו מיניות חגיגית באופן מופגן, ועוררו תהיות כגון האם המכנסיים ההדוקים, החצאיות הצרות או השמלות הקצרצרות מספקים את הנוחות הנדרשת? ועד כמה הם מותאמים ללבישה ממושכת במהלך יום עבודה במשרד או בחדר הישיבות?

מתוך קולקציית אביב-קיץ 2010 של סיגל דקל. משקפת את הפיכתה של סביבת העבודה לזירת אופנה מרכזית

הקולקציה כללה את כל הצפנים של דקל - חצאיות בלון תפוחות, גלי בד מסתלסלים, אריגים פריכים מקומטטים, כריכות, ליפופים וקשרים של בד - והדוגמניות שהציגו אותה הילכו בין החללים שבמשרדי המעצבת בחולון (שם ממוקם גם הסטודיו שלה) ברגליים חשופות. אחת הדוגמניות, לבושה בשמלת שיפון קצרה ואוורירית בגוון סגלגל, עיינה בעניין רב במסמכים ליד שולחן הכתיבה שבחדר השיווק; דוגמנית בהירת עור ושיער, בחולצה אפרפרה מקומטטת שכללה ז'אבו רך ושופע בחזיתה וחצאית עיפרון שחורה, שתיהן מעוטרות בפסים של שיני רוכסן כסופים, נותרה מרותקת לצג המחשב בחדר הסמוך.

לבושן הרשמי והמהודר של צמד הדוגמניות שעמדו בחדר הישיבות ונשאו עיניים אל עבר המצגת שהוקרנה במסך פלסמה גדול - אחת בשמלה שחורה קטנה והשנייה בחולצת קפלים חדים וחצאית עיפרון הדוקה - היה מובחן מזה של הבחורה שישבה בחדר התפירה וביצעה תיקונים אחרונים בזוג מכנסיים, עוטה שמלה קצרה ועליונית נינוחות, שתיהן מסריג אפרפר רך.

שיערן של הדוגמניות נאסף בקפידה לאחור, אולי כהצדעה לשנות ה-40 של המאה ה-20, אז החלו נשים להשתלב בשוק העבודה שעה שבעליהן נעדרו בזמן המלחמה. אולם האופן שבו הוא נאסף, מותיר תפיחות מסוגננות שהתפתלו ברכות בחזית, קרץ לראוותנות החריגה האופיינית לשנות ה-80. בתוך ההקשר הכללי של הפרזנטציה, קשה היה שלא לחשוב על דמותה של מלאני גריפית ב"נערה עובדת", הקומדיה הרומנטית של מייק ניקולס מ-1988. אולם החלופות שהציעה דקל ללבוש במהלך היום היו ביטוי לתמורות שחלו בבגדי העבודה של האשה המודרנית מאז שטס מקגיל, המזכירה השאפתנית והמתוסכלת, נאלצה לפלס את דרכה אל צמרת עולם העסקים בחליפות חצאית מחויטות בסגנון גברי.

המלתחה שמציעה דקל מדי עונה היא רחבת היקף, ולרוב נעדרת מיקוד. העונה, נדמה שפיזור הדעת תורגם לכדי הצהרה אסתטית בדמותן של יריעות בד רבות שהשתלשלו ברישול מן הבגדים, הן כגדילים והן כציצות שנאספו בקשר גדול. כשאלה נשטפו בצביעות באטיק מעושנות או עוטרו בשיני מתכת כסופות של רוכסנים, המראה שהתקבל היה צורם במיוחד.

כמה מהמראות החזקים ביותר היו הפשוטים ביותר: שמלת מיני אפרפרה-סגלגלה שסרטי בד אפורים נכרכו סביבה באלכסון, מכנסיים וחולצה משובצים בטורים אנכיים סדורים של רצועות בד משוננות, שנחתכו בגסות במכוון, ושמלת פסים דקיקים שחורה ואפורה ששטיפת טאי-דאי עדינה יצרה בה איזון נכון בין רשמיות לנינוחות.

שמה של הקולקציה וההשראה להציגה במתכונתה הנוכחית נולדו בעמוד הפייסבוק שהשיקה המעצבת בחודש דצמבר אשתקד. בעמוד שמוקדש למותג שנושא את שמה באתר הרשת החברתית, אפשר למצוא תיעוד מצולם ומפורט של בגדיה של דקל, שאותם היא לובשת מדי בוקר כשהיא הולכת לסטודיו, לצד הגיגים וטיפים חיוניים להרכבתה של מלתחה שימושית ועל-זמנית ("קני רק דברים שנראים עלייך טוב ושישמשו אותך בעתיד ולא רק בגלל שזה שזה ה'קטע' עכשיו"). פיתויים מעוררי רייטינג ברוח שעשועוני טלוויזיה, כגון הגרלת כרטיס טיסה לפאריס בין החברות באתר, הזניקו את מספר ה"אוהדות" בו מ-1,700 ל-18,000 בחמשת החודשים שחלפו מאז שהושק.

אפשר היה למצוא קווי דמיון בין האסטרטגיה השיווקית החדשה של המעצבת לבין האופן שבו בחרה להציג את הקולקציה הנוכחית בסיור המודרך שערכה לאנשי תקשורת האופנה בשבוע שעבר. בשני המקרים ביקשה המעצבת להציע מפגש בלתי אמצעי עמה ולספק הצצה לעולמה האישי ולתהליך יצירתה. אולם בפועל, גם עמוד הפייסבוק וגם הביקור בסטודיו, כל אחד בדרכו, הסתירו יותר משגילו.

בחולצה נטולת שרוולים, שגלי בד ארוכים מעטרים את חזיתה, ובמכנסונים קצרים, כשלרגליה מגפיים לבנים צרים וארוכים, כגיבורת-על בת זמננו של תאי העבודה המרובעים מוכי הפלואורסצנטים, סיפרה דקל על תהליך ייצור הקולקציה, משלב התכנון עד שלב הבגד המוגמר. אלא שדבריה לא חשפו אף פרט מסקרן באמת מתהליך העבודה על הקולקציה הנוכחית, או דבר מה שיכול היה ללמד על אופיה, מלבד פרטים טכניים על האופן שבו מתבצעת הזמנת הבדים או איך עובדת מכונת החיתוך. כך נהפך הביקור בסטודיו, שנשא הבטחה למפגש מסעיר, לסיור מונחה במפעל לייצור בגדים, נעדר כל זכר או הד לריח הזיעה המתוקה שמופקת בתהליך יצירתה של אופנה.