ב-30 באפריל האחרון, מאוחר בערב, בתום ארוחה מפוארת ב"לה גרנואי" לציון מאה שנה לקרטייה, התיישב המעצב זאק פוזן ליד גלנדה ביילי, עורכת המגזין "הארפר'ס בזאר" ומנחת הערב. פוזן היה נרגז בשל היחס המזלזל, לדעתו, שהפגין המגזין לעבודתו, והוא הפתיע את העורכת - ואת הסובבים אותה - בעימות. המעצב נפגע מכך שהמגזין, שהציג את בגדיו רק לעתים נדירות, ביקש ממנו להשתתף בכתבת אופנה שבה זיווגו בין מעצבים לבין דמויות מ"רחוב סומסום".

הוא היה אמור לעמוד ליד קאונט, הערפד-הרוזן חובב המספרים, שחולק עם המעצב תסרוקת דומה וחיבה לכובעים. "לא רציתי להצטלם עם קאונט", אומר פוזן. "היא אמרה שזו הדרך היחידה שהבגדים שלי יוצגו במגזין שלא במסגרת פרסומת. לדעתי היא הופתעה מכך שלא קיבלתי את ההצעה, אבל דבקתי בהחלטתי ואני עדיין דבק בה".

חוצפה זה רע?

בתחום האופנה התמרמרות בפומבי נחשבת לטעם רע, לא כל שכן כשזה קורה במסיבה, וישירות מול העורכת הראשית; ואף על פי כן, פוזן, בקריירה המטאורית שלו מאז הקים את החברה ב-2001, בסביבות יום הולדתו ה-21, מעולם לא הניח לכללי הטקס למנוע ממנו לומר את אשר על לבו. הוא הסתכסך עם עורכים במקרים רבים שבהם נעלב; אחד מהם היה כשתיארו אותו במלים "מעצב צעיר". פוזן ידע שהוא גדול יותר, בלי שום קשר לגילו. ומבחינה מסוימת, הוא צדק.

היתה תקופה שבה חוצפה היתה שינוי מרענן בתחום האופנה בניו יורק, שנשלט בידי מותגי-על מזדקנים ספורים, עד שפוזן תקע את דגלו באוהל הגדול והיקר ביותר בבריאנט פארק. אך הצלחתו האקסטרווגנטית הגיעה במהירות רבה מאוד, אולי מהר יותר ממה שניסיונו המוגבל היה צריך לאפשר, ולכן כישלונותיו מהדהדים פי כמה. הוא נעשה בלתי צפוי, משתלח בתקשורת בעוד החברה שלו מתמודדת עם פיטורים, עם חילופי מנהלים ועם משקיע המהדק את אחיזתו במושכות. הוא היה ילד הפלא שהלך רחוק מדי, מהר מדי, והנצנצים שלו נשרו לרצפה כמו נוצותיו של איקרוס.

מתוך קולקציית סתיו-חורף 2011-2010 של זאק פוזן. לוח צבעים מלא חיים

"זו התנהגות של הישרדות", אמר פוזן בראיון בדצמבר, זמן קצר לאחר שהתפרסמו כתבות על הקשיים בעסק שלו ועל עזיבתם של מנהלים בכירים, בהם לורה אוקונור, המנכ"לית, שהצטרפה לחברה ב-2008.

ניו יורק לפני המיתון היתה בית גידול למעצבים צעירים והוצפה במותגים שנחלו הצלחה בן לילה פשוט משום שהתעשייה רצתה בכך. פוזן, בהיותו צעיר ובעל קשרים, צד את תשומת לבם של אנשים חשובים בתעשייה עוד כשהיה מתבגר; הוא עבד כמתלמד אצל המעצבת ניקול מילר ובנה לו רשת של ידידים ובהם ילדיהם של אמנים מפורסמים, עורכי מגזינים, שחקנים והנשיא ג'ורג' בוש. כשנעמי קמפבל לבשה שמלה שעיצב - עוד בהיותו סטודנט במכללה לאמנות - נדמה היה שהוא נועד להיות מעצב אופנה מפורסם. אך אם הצלחתו הראוותנית קשורה לתקופה מסוימת בתולדות האופנה, ששלט בה השפע, מה יהיה על המעצב ועל שכמותו בעולם שלאחר המיתון ולאחר המותרות?

הסטודיו של פוזן שוכן בבניין לופטים בטרייבקה. זו מין מכלאה של משרדים שאוחדו במשך השנים. יש שם מקום לקולקציית ג'ינס, בשמים וחנות קמעונאית, שרובם עדיין לא התממשו, מה שמותיר מרחב פתוח רב. פוזן מודע לרינונים עליו, לכך שאומרים שהוא נתפש כיומרני, שהוא מעדיף את אור הזרקורים על פני העבודה הקשה של ייצור הבגדים. "אני חושב שבשנה האחרונה התבגרתי", אומר פוזן, בן 29. בתקופה הזאת, עובדים שנשכרו לפתח קו מוצרים זולים פוטרו כשהפרויקט הוקפא. עם העובדים הנותרים פיתח פוזן שתי קולקציות חדשות: קו זול אחר, "Z Spoke", שהושק בימים אלה ב"סאקס פיפת אווניו", וקולקציית קונפקציה שתימכר בחנויות "טארגט" מאפריל.

"שרפתי גשרים ובניתי גשרים", הוא אומר, "ועכשיו אני פשוט מקשיב לקול הפנימי שלי וגם מקבל עלי את האחריות על כך".

אווירה של טירוף

בזמן האחרון פוזן קורא את כתביו של ג'ון פיירצ'יילד, המו"ל בגמלאות של "Women's Wear Daily", שתיעד את עליית מעצבי החברה בספרו "Chic Savages" ("פראי אדם בעלי שיק"). מלחמותיו של פיירצ'יילד עם מעצבים היו לשם דבר, לרבות חרם ארוך ימים על ג'פרי בין, שלא הופיע על דפי המגזין עד שהתפרסמה מודעה על מותו ב-2004. "נשמע שכל מעצב בעל ידע וכבוד עצמי לא מרשה לעיתונאים להיכנס לסטודיו שלו", הוא אומר.

ייתכן שהוא הניח להם להתקרב אליו יותר מדי. תמיד היתה תחושה, גם כשהיה מעצב צעיר מאוד, שהוא עושה הצגה ומנסה להקרין תחושה של הוד והדר, בשעה שלמעשה עיקר כוחו היה בייצור שמלות לבישות בגזרה א-סימטרית עם פתחים מתגרים שהחמיאו לסוגי גוף רבים. קולקציית אביב 2004 שלו, אחת מאלה שזכו לקבלת הפנים הנאה ביותר, כללה שמלות סאטן בהשראת הצד הפנימי של קונכיות ושמלת נשף מראפיה. בעונה שלאחר מכן הוא הדהים את העורכות בתצוגה ושמה "בליקסן" ("Blixen"), שכמה מן המבקרים פירשו כאזכור למלה "בליץ" בגרמנית.

הקהל בתצוגות שלו היה רב וחשוב, וכלל בין השאר את ג'וליאן מור, בט מידלר, בנותיו של נשיא ארצות הברית וכן את שון קומבס, שהשקיע במותג של פוזן ב-2004. פוזן הירבה להופיע בעניבה לבנה או בצילינדר ושיווה לתצוגות אווירה של טירוף, שהתעצמה בשל השפעות העיצוב שלו: שייקרס, אלילות רוק אינטר-גלקטיות, מעין שילוב בין לואיס קרול לבין פלומה פיקאסו.

"אני חסיד מושבע של פלורנץ זיגפלד" (מפיק מחזות הזמר הראוותניים), אומר פוזן. "אני אוהב ספקטקלים, אבל התייחסתי לזה כאל פרשנות חברתית. לדעתי רמת התחכום שלי היתה גבוהה משל רוב האנשים. ראיתי בכל הטירוף התקשורתי שבתעשייה מין הסחת דעת. אבל בסופו של דבר אנשים הרגישו רק בזה, אני חושב, והם לא הסתכלו באמת בבגדים".

ואולם בספטמבר האחרון החליט פוזן לשנות את התצוגות שלו, ויודעי דבר בתחום האופנה פירשו את השינוי כסימן לנסיגה. הוא עבר מתצוגות ליליות גדולות לתצוגה קטנה בתשע בבוקר. גלנדה ביילי נכחה בתצוגה, ודוברת מטעם "הארפר'ס בזאר" אמרה שהמגזין תמך בו מאז ומעולם.

היו גם תבוסות נוספות. בושם בזיכיון בחברת סלקטיב ביוטי, שהיה בשלבי פיתוח במשך שנתיים, עם בקבוק בעיצוב פביאן בארון, בוטל זמן קצר לפני שהחברה התמזגה עם חברת בשמים אחרת. תוכניות להקים חנויות של זאק פוזן בפאריס ובניו יורק נדחו. והמשקיעים שתמכו בקומבס החלו לכפות מגבלות כספיות הדוקות יותר על החברה, אומר פוזן, אף שסירב למסור פרטים נוספים.

סוזן פוזן, אמו ומנכ"לית החברה, אומרת שהעסק, אף שעדיין אינו רווחי, פעל תמיד מתוך מחשבה על רווחים. עלויות ההפקה של התצוגות המפוארות, למשל, אוזנו בחסויות של חברות אחרות. היא מסרבת למסור פרטים על נתוני המכירות, אך חברת "הובר'ס אינקורפורייטד" דיווחה על מכירות של 3.3 מיליון דולר בשנת 2007. אחרים מעריכים שהמכירות הגיעו ל-10 מיליון דולר. אך בשנה שעברה ירדו המכירות בצורה משמעותית, והגידול המהיר של החברה לפני המיתון גרם לה להיראות בעיני מומחי המותרות כעסק פגיע ביותר בתקופת השפל. "קשה להם עכשיו יותר מלמותג מבוסס ובוגר, או מלמעצב מתחיל שיש לו עסק קטן", אומר רוברט ברק, יועץ למותגי יוקרה.

פוזן, בינתיים, מסתדר. לשאלה איך הוא מרגיש ביחס לעסק שלו עכשיו הוא משיב: "אני בטוח ונחוש ב-110%, אפילו ב-200%".

כשזאק פוזן פרץ אל זירת המילניום, הרעיון של רוח חדשה, צעירה ויאפית נראה רענן וכיפי. אף על פי שחסידי "החיים הם מסיבה" שרדו חרף ההתמוטטות הכלכלית האחרונה, נדמה שרוח האופנה של המעצב יצאה ממנה נזופה במקצת. חיבתו של פוזן לקישוטים עלולה להיראות כיום עולצת בצורה נואשת מדי.

הדבר הטוב ביותר בקולקציה שהציג בשבוע האופנה לעונת סתיו-חורף 2011-2010 שהתקיים בניו יורק לפני שבועיים היה השימוש השאנן והשופע בפרוות (אחרי הכל, החוף המזרחי היה שקוע בשלג בחורף הנוכחי). פוזן גם משתמש בלוח צבעים מלא חיים, והוורוד-נחושת וקטיפת המג'נטה שלו נראו מסוגננים לצד שמלות סקי קטנות בעלות חצאיות שופעות. מגפיים בעלי קרסולי פרווה השלימו את המראה.

סוזי מנקס