מי יכול לזכור מה הוא לבש ב-4 במאי 2006? כנראה רק מי שהתחתן באותו יום. אבל אם תשאלו את איש (ישעיהו) גבאי, אמן ומרצה בכיר ב"שנקר", הוא בוודאי יזכור. מדי שבוע במשך 12 השנה האחרונות, התלבש גבאי לפי תוכנית מדוקדקת ואפילו פעם אחת לא חזר על צירוף פריטי לבוש. כל מערכת בגדים תוכננה מראש, תועדה ברישומי עיפרון צבעוניים, ולוותה בטקסט.

חמוש בקולקציה היומית הוא התייצב מול הסטודנטים שלו, כשבכל שבוע יצר מערך קשרים צורני וקונספטואלי חדש. למעשה, אם יפתח את יומן מסע הלבוש שלו, גבאי יידע בדיוק מה לבש - עד לרמת צבע הגרביים. הוא גם יידע לחזור אל הרגע והמקום שבו כל פריט נקנה. הבגדים ופעולת ההתלבשות, כטקס אישי, מהווים חלק בלתי נפרד ממהותו. לא מפתיע, אם כך, לגלות שגבאי הוא אספן סדרתי של בגדים, ואספן לא פחות מכובד של טבעות.
צילום: אסף אורן
שניים שהם אחד. איש גבאי ואסף אורן צילום: אסף אורן

אם נישאר לרגע ב-2006, זו השנה בה פגש גבאי את אסף אורן, אז סטודנט לצילום. הם שיתפו פעולה בעבודת וידיאו שעסקה בגוף ובבגד, בה הופיע גבאי. כעת הם מעלים תערוכת צילומי סטילס חדשה, Palms (תאריכים: 4-28 בפברואר, בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב), אותה הם מכנים "תערוכת היחיד המשותפת".

הם רואים את עצמם כישות

יוצרת אחת, שנוצרה מתוך מפגש בין שני אנשים בגילאים שונים (אורן בן 30 וגבאי בשנות ה-50 לחייו) ועם ניסיון חיים שונה. "יחד, הם צוללים לתהליך של חקירה קונספטואלית. האחד נותן את הגוף למשימה, השני את העין", כותבת ענת גטניו בטקסט המלווה את התערוכה, וגבאי מוסיף: "אנחנו סוג של דולצ'ה וגבאנה - שניים שהם אחד".
צילום: אסף אורן
הידיים של גבאי, המצלמה של אורן. צילומים מתוך התערוכה צילום: אסף אורן
מיקרוקוסמוס בטבעת

בתערוכה סדרה של 25 צילומים, המציגים כפות ידיים בקומפוזיציה זהה, על רקע שטוח, כשהתאורה וזווית היד נשמרים בצורה עקבית. בכל צילום מוצגת מערכת לבוש ובה בחירה מדוקדקת של הבדים, הצבעים ומערך הטבעות על אצבעות היד. "שום דבר אינו מקרי, בטח לא אצל קונטרול פריק כמוני", מצהיר גבאי. "מה שנותן לדברים את הכוח שלהם זה לא חומרי הגלם, אלא התחביר".

הסטים השונים של הבגדים, עוקבים אחר נוסחת הלבוש הגברית הכוללת מכנסיים, חולצה וז'קט. מערכות הלבוש והטבעות נבחרו על ידי שני האמנים מתוך אוסף הבגדים האינסופי של גבאי - המכיל למעלה מ-5,000 פריטי לבוש ואביזרים השמורים וממוינים בקפדנות. בצילומים, המכנסיים הפכו למעשה לקנבס המשמש כרקע לפריטי הלבוש ולתכשיטים. השמירה על עקביות, היא זו שמאפשרת לפרטים הקטנים לצוף: דגמי הטבעות, ההדפסים העשירים על הבד, וגם הוורידים ומרקמי העור של כפות הידיים. "הצילום עצמו חד ולא מסתיר", מאשר אורן. "הוא מציג מציאות קיצונית יותר ממה שהמציאות יכולה לספק. התאורה שנבחרה לא מרחמת, ואולי אפילו קצת שופטת. אומנם הצופה רואה פיסה קטנה מסט שלם שנלבש, אבל היא יכולה לספר את הסיפור השלם".

השניים מדמים את תהליך העבודה על התערוכה לעשיית סרט קולנוע. אחרי שסיימו לבנות את ה"ארט", נעשתה סדרה רציפה של טייקים, במטרה ללכוד את היד בכל סט באותו מצב נתון, וזאת כדי לפנות מקום לשינויים הדקים ולדיאלוגים בין הגוף לבין הבגד. "רצינו שם שינטרל, ולכן לא השתמשנו במילה העברית "כפות ידיים", מסביר גבאי את השם הלועזי שנבחר לתערוכה. "כפיים וידיים הן מילים מאוד טעונות תרבותית ודתית, ואילו Palm היא מילה פתוחה. מצד אחד היא מתקשרת לעולם הצומח, ומצד שני לידיים האנושיות".

ומדוע בחרו לצלם דווקא כפות ידיים? "היה לנו חשוב שנהיה בשליטה מלאה על מה שאנחנו מצלמים והעיסוק בידיים אפשר את זה. כפות הידיים חשופות מטבען, וזה פיתה אותנו", מסביר גבאי. ואכן, בצילומים הידיים הופכות לישות מנותקת מהגוף, הן שמוטות ופסיביות, ובכל זאת מאוד "מודעות" וממוקדות. היד אומנם מקושטת, אבל באותו זמן חשופה ועומדת למבחן הצופה. כל יד מצולמת בנפרד ובזווית לא הגיונית. במציאות, לעולם לא נוכל לראות כך זוג ידיים. מבט נוסף בסדרת התמונות, מגלה שיד ימין גדולה ואף יציבה יותר מהיד השמאלית. ההבדלים מקבלים משנה תוקף גם באמצעות הטבעות הגדולות יותר על יד ימין, והקטנות והמינוריות על היד השמאלית. "בהרבה מובנים הטבעות הן מיקרוקוסמוס של האאוטפיט הכללי, גם מבחינת הצירוף וגם מבחינת העניין הסדרתי", מסביר אורן.

צילום: אסף אורן
''הוא מציג מציאות קיצונית יותר ממה שהמציאות יכולה לספק'' צילום: אסף אורן
כמו לצחצח שיניים

החזרה על הדומה בווריאציות שונות, הסדרתיות והשיטתיות שבתערוכה, ממשיכות בהרבה מובנים את העיסוק של גבאי בקשר בין הבגד לגוף, באופן שמזכיר ניסוי מעבדה. אך הניסוי שלו בנושא בחיים האמיתיים, הגיע לסיומו בשנה שעברה. "התחלתי לתעד כי רציתי לזכור מה לבשתי, כמו מעין יומן מסע",  מספר גבאי. "בשלב מסוים גיליתי שיש שיטתיות ונדלקתי על כל העניין. התחלתי לעשות את זה כמו לצחצח שיניים, וכל הזמן שכללתי את צירופי הבגדים. בהתחלה עשיתי את זה בתום לב, רק אחר כך הבנתי שאני עושה סוג של תצוגה בחיים האמיתיים, שלא תלויה בחשיפה רשמית".

במקביל לתחילת העבודה על התערוכה, הפסיק גבאי עם פרויקט תיעוד הבגדים שלו. "התחלתי להרגיש שיש לי את התיעוד בלי התיעוד, וכבר לא הייתי צריך אותו. התיעוד היה היסטורי והיה צריך להיגמר מתישהו, כי אחרת הוא היה הופך למסורת", הוא אומר. לעומת זאת, איסוף הבגדים והטבעות השיטתי נמשך. "אני מתעניין בעיקר בטבעות מסורתיות ומעדיף טבעות משובצות, כאלה שצומחות מתוך גוף הטבעת - אלה הן בעיניי טבעות 'גבריות'" הוא מסביר.

צילום: אסף אורן
''בהתחלה עשיתי את זה בתום לב, רק אחר כך הבנתי שאני עושה סוג של תצוגה בחיים האמיתיים'' צילום: אסף אורן

אין סיכוי שתתפסו את גבאי רוכש טבעות בבוטיק טרנדי או בחנות מעצבים, הוא מעדיף לקנות אותן במקומות הומים ועממיים. "בגלל שהחשיבה שלי היא סדרתית, אני אף פעם לא קונה רק פריט אחד, אלא רוכש כמה בגדים, כמה טבעות. אני צריך שכבר בתוך הרכישה יהיה סיפור. אני נמשך לווריאציות. מצאתי שאני יכול להרכיב משפט חזותי דרך הטבעות, ממש כמו שאני עושה דרך הלבוש. המפגש עם אסף העצים לי את החוויה הזאת, את הרזולוציה שלה, מיקד לי את הפריים".

ואכן, הצילומים בתערוכה משקפים את הסדרתיות שגבאי כל כך נמשך אליה. "אני נורא אוהב את הקטע של הסדרתיות. מה זה אוהב - חולה, מה זה חולה - מכור, מה זה מכור - אובססיבי". לדברי אורן, "זה סוג של צילום מאוד מעבדתי שמאפשר לצופה לעשות פוקוס על איברים שבדרך כלל פחות מסתכלים עליהם. במובן מסוים זה מתחבר מאוד לעיסוק של איש עם בגדים, שהוא מאוד מדוד ושיטתי. את הידיים מכסות הטבעות ושולי הבגד, אך התאורה מופנית כלפי החלק החשוף שמבצבץ". וגבאי מוסיף: "במקום הזה, התמונה נהיית קצת מציצנית ואפילו פולשנית".

24 מתוך 25 הסטים שבתערוכה, עוסקים בדואליות בין הגוף והכסות שלו, בין החשוף והנסתר, המקושט והעירום. את המקום הזה חוקר וחווה גבאי מזה שנים. "לרוב ההתייחסות לבגד היא כאל מעטפת, אבל הבגדים מוסיפים לנו אנושיות", הוא אומר, "הבגד מסמן את הגוף, אבל מסתיר אותו, מדגיש אבל מטשטש, מכוון אבל מסווה".

התמונה החריגה בסדרה מציגה כפות ידיים עירומות, נטו, להוציא טבעת נישואים (אותה יורידו רק כשצריך לזהות את הגופה) אומר גבאי. דווקא כשכפות הידיים מעורטלות מכל כיסוי וקישוט, הן לא נראות כמו כפות ידיים. "היד העירומה איבדה מהאנושיות שלה", אומר אורן, וגבאי מוסיף: "הסימנים האלה שאנחנו מוסיפים לעצמנו, הם שמאפשרים לנו את הזהות האנושית".

צילום: אסף אורן
''אני צריך שכבר בתוך הרכישה יהיה סיפור'' צילום: אסף אורן