היום היה זה יום של פגישות וסידורים ובגלל שלא מצאתי את המטריה שלי החלטתי שהכובע זה הפיתרון, אחרי שבפוסט הקודם הוא חזר לחיי החלטתי ללכת איתו באמת למרות שלא כל כך קר. נזכרתי שגם בניו- יורק הלכתי עם כובע כשהיה גשם חלש שלא ממש הצריך מטריה והרי להסתובב עם מטריה זה די מעיק, או בלתי אפשרי, אם לא מוצאים אותה. מאז אתמול אני מוטרדת מגורלה של המטריה הסובייטית שלי שליוותה אותי בימי הגשם בעשרים השנים האחרונות. היא מעולם לא התהפכה כתוצאה ממשבה של רוח עזה ואפילו שהיו כבר חורים קטנים בבד שלה, היא הייתה עדיין הכי טובה. מקווה שהיא מסתתרת היכן שהוא בבית.

בתמונות: מעיל: מנגו, ג’ינס: פורנרינה, תיק מגפונים וחולצת פסים: זארה, כובע: אמא סרגה.

ניראה כאילו השנה מעיל הגשם הוא הדבר האולטימטיבי לימים שבהם מטפטף ואני שמחה שלא מיהרתי להסיק מסכנות חורפיות ולהתעטף במעיל. יוצא ככה שאת המעילים החמים יותר אני שומרת לכשאני יוצאת בערב ואילו ביום לא מספיק קר למעיל של ממש. רק השבוע הצצתי על מעיל הפרווה החמוד שלי מזארה שתלוי לו בארון ומחכה לימים קרים יותר שבטח לא יבואו. בנתיים המעיל הזה ממנגו זה הדבר הכי טוב שיכול להיות לעכשיו. ושוב חולצת הפסים היא הפריט המושלם ביותר לכל רגע. אני לא מצליחה לתאר את חיי ללא כמה חולצות פסים מעולות. אני מאמינה שאלה הם שני הפריטים שחשוב להשקיע בהם כסף בחורף:

פרקה בסגנון ספורטיבי –זאת של burberry

וחולצת פסים מושלמת  - עדיף בגזרה פשוטה ולא ממש צמודה לגוף – זאת של sonia rykiel

שתי התמונות מ net-a-porter

אני, כמובן, מסתפקת בפריטים הנגישים מהרשות הקיימות בקניון הקרוב למקום מגוריי. למרות שאת המעיל הזה קניתי במנגו בעזריאלי לפני איזה שנתיים וזה לא כל כך קרוב לאיפה אני גרה עכשיו. האמ תהיא שזה כל כך רחוק שאני אפילו לא בטוחה שיהיה לי כח להזיז את עצמי לשם לכתוב פתיחתה של H&M.  קניתי אותו בסוף העונה ב-120 ש”ח בלבד ואפילו הלכתי לראות כמה פעמים מתי המחיר שלו ירד הכי הרבה. הייתה לי הרגשה שבסוף המעיל הזה יהפוך להיות אחת הקניות הכי טובות שלי וזה הסתבר כנכון. טוב, פעם עבדתי ליד עזריאלי וכניראה שבגלל זה הטרחתי את עצמי עד לקניון ההמוני הזה. מקווה שיום אחד אוכל להרשות לעצמי להצטייד במעיל של burberry, כי אם כבר מעיל גשם אז בטוח שלהם.

לפני כמה ימים נחתה אצלי בתיבת הדואר חבילה מרובעת ושטוחה למדיי. מפתחות התיבה לא היו עליי ונאלצתי לדחוף פנימה את אצבעותיי השמנמנות כדי להוציא את החבילה החומה שסיקרנה אותי. בתוכה חיכה לי “ספר האופנה של ישראל” בהוצאת בסוכנות הדוגמנים “יולי” ואירוקה, כפי שנכתב בקומוניקט המצורף, The Book. האמת היא שהפורמט הקטן יחסית של הספר קצת איכזב אותי וגם לא כל כך הבנתי מה עומד מאחורי ההחלטה להוציא אותו לאור, מלבד יחסי ציבור, כנראה. אבל אולי זה מספיק. הצילומים בפנים חביבים למדיי ואפילו מכילים בתוכם את הטרנדים של החורף הנוכחי כמו מעילי פרווה והרבה שחור ונוצץ, כך שלא סבלתי במיוחד במהלך הדפדוף בספר. הוא, כנראה, יקשט את שולחן הקפה שלי, אבל הוא יראה די אומלל ליד הספר של סקוט שומן, The Sartorialist, שהיה ספר שולחן הקפה שלי עד עכשיו ולא מתכוון ללכת לשום מקום.

טוב, אני לא אוהבת להגיד דברים רעים על הפקות ישראליות, בעיקר לא בתחום האופנה כי אני חושבת שכל יוזמה היא מבורכת, גם אם היא שמה לה לדגל לשפר את תדמית הדוגמנים בארץ שזו מטרה נעלה כשלעצמה ואני חושבת שהספר חמוד למדי בסופו של דבר. ברור שגודלו שקרוב מדיי למיימדיו של משה, עכבר המחמד שלי מאיקאה, מאכזב, אבל מצד שני זה ידידותי יותר לסביבה אם מבזבזים פחות נייר על אופנה. ובכלל אני כבר מזמן חושבת שאופנה וסיקור אופנה יהפכו למדיום דיגיטלי. מעניין כמה זמן המגזינים מנייר עוד יחזיקו מעמד.

אם הספר נופל לידייכם, דפדפו בו. לא יודעת מה עוד אמורים לעשות איתו.