על איזה השוואות בנקס מדברת? ובכן, קחו שתי טיפות קרמל, טפטפו אחת באנגליה, אחת בארצות הברית, הניחו להן להתקרש - והרי לכם נעמי קמפבל וטיירה בנקס, בהתאמה. הראשונה אמנם בורכה בתווי פנים מודגשים יותר - ורבים יגידו שהיא גם יפה יותר, אם כי זה תלוי על איזה חובב ז'אנר נפלתם - אך הדמיון הבסיסי בין השתיים ברור, וזה מה שגרם למגזיני האופנה והבידור בכל העולם לפצוח במקצי השוואות ערניים ביניהן.
מהיום שבנקס התחילה את הקריירה שלה, ב-1991, ההשוואה בינה ובין קמפבל מלווה אותה לכל מקום. טבלאות, כתבות, אתרי אינטרנט ופולמוסים שלמים הוקדשו לסוגיה הבוערת "טיירה מול נעמי - מי לוקחת?" הזירה חוממה עד כדי כך, שפיתחנו אנטגוניזם אחת כלפי השנייה עוד לפני שנפגשנו", סיפרה בדיעבד בנקס. ההשוואה הזו עוררה את חמתה של קמפבל, אשר ממש לא תכננה - וכפי הנראה לא מתכננת גם היום - לפנות לאף יורשת או מתחרה את מקומה. וכשקמפבל כועסת, כידוע, כדאי שמישהו ישיג את מד"א בחיוג מהיר.
"באחת מתצוגות האופנה", סחה בנקס לקמפבל בתוכניתה, בזמן שזו מתפוררת
לאיטה לתוך הכורסה מרוב מבוכה, "את ניגשת אליי ואמרת לי: "לעולם לא תהיי
אני. אף פעם אל תחשבי שאת תהיי אני, כי זה לעולם לא יקרה". בשבילי , כנערה
צעירה שהעריצה אותך, זה היה אחד הרגעים הכי קשים". קמפבל התיישרה בכורסה.
ושקעה שוב. והחליפה את רגליה השלובות. "אני אמרתי את זה?" תהתה חלושות
במבטא קוקני, "אני בחיים לא אסגיר את עצמי ככה. זה לא אני. אני לא זוכרת
בכלל שאמרתי דבר כזה. אבל הייתי בגיל שבו את לא יודעת שום דבר על עצמך,
וזה לא שאני מנסה לתרץ או משהו, זה פשוט היה המצב".
והנה מה שגאוני בתרגיל שבנקס, 36, עשתה לקמפבל: היא חשפה אותה,
בעדינות ובנועם, ככלבה אכזרית וכוחנית, אבל באותה נשימה גם הציגה אותה
כדוגמנית נערצת וחזקה, שיש לה את הכוח לעשות מה שמתחשק לה. זו הייתה
מלכודת דבש: מצד אחד השפלה, מצד שני האדרה. זה לא היה עמוק מדי, אבל כן
היה שם משהו אמיתי ומעניין, והתוצאה, כמובן - גרפה המון רייטינג.
בנקס נדהמה כשקמפבל השיבה בחיוב להזמנה להתראיין בתוכנית האירוח שלה.
היא חילקה את הראיון לשני חלקים: הראשון, שבו היא וקמפבל אווררו מטענים
מהעבר, צולם באולפן ללא קהל. לאחר שהשתיים עשו שולם, הוכנסו הצופים ואז
החל פסטיבל הסולחה האמיתי, שבמהלכו
כשהן ישבו זו לצד זו בסיום התוכנית, אפשר היה לפתע לראות בבירור את ההבדלים ביניהן. קמפבל מבוגרת יותר, מבולבלת, עייפה, עצובה. שני עשורים בעולם הדוגמנות פצעו ושחקו אותה, וגרוע מכך - היא לא באמת הצליחה להיחלץ מהעולם הזה ולמתג את עצמה כמי שיש לה מה להציע מעבר לפרופיל מפוסל היטב ושערוריות אקראיות בטבלואידים. בנקס, לעומתה, היא הנייס גירל הסכרינית מאל-איי, ובניגוד לקמפבל היא גם חרוצה, ממוקדת וממושמעת. התוכנית הזו נקראת על שמה, והיא אף מפיקה אותה - במקביל לשתי תוכניות טלוויזיה פופולריות נוספות, בהן הריאליטי המצליח "הטופ מודל הבאה של אמריקה", שתיכנס בשנה הבאה לעונתה ה-14. רוב הסיכויים שבעוד כמה שנים בקושי תזכרו שהשוו אותה פעם לאחת, נעמי קמפבל. בחושיה החייתיים, אם כן, קמפבל ידעה בדיוק למה היא חשה מאוימת. טיירה בנקס אכן ניצחה אותה. ואם לדייק, מדובר בנוק-אאוט מוחץ.
לפני כשבועיים הודיעה בנקס שהעונה הנוכחית של הטוק שואו שלה, חמישית
במספר, תהיה גם האחרונה. ההודעה שפרסמה באתר האינטרנט שלה רמזה שהיא
מתכוונת להתמקד עכשיו בקולנוע ובדרמות טלוויזיה. או, אם להשתמש בעולם
הדימויים שלה: "להגיע לנשים ולנערות צעירות נוספות, ולגרום לכולנו להרגיש
עזות כוח (תרגום חופשי ל-fierce שלה) כמו שאנחנו באמת".
בנקס כבר הגיחה לביקורים בקולנוע בעבר, אבל תמיד בתפקידים שוליים. בין
השאר, שיחקה לצד לינדזי לוהן בסרט של דיסני "בובה אמא", ב"אהבה גורלית",
בזבלון "חופשיות על הבר" ובתפקיד עצמה ב"רעם טרופי" וב"האנה מונטנה -
הסרט". במהלך השנים גם הגיחה בסדרות טלוויזיה כמו "הנסיך המדליק מבל אייר"
ו"פליסיטי", אבל כל אלו היו ניסיונות זניחים שלא השאירו רושם רב, אם בכלל.
היום, לאחר שכבשה את שדה הריאליטי והטוק שואו-וגם קטפה על הדרך שני
פרסי אמי-בנקס יכולה לחזור לענף הקולנוע כמפיקה מצליחה ולהרשות לעצמה
לבחור את הפרויקט שמתחשק לה. השלב הבא של בנקס, כך נראה, הוא קבלת הכרה
מהקונצנזוס האמריקאי המכובד. אם לאופרה ווינפרי יש ברזומה אוסקר על "הצבע
ארגמן", סרטו עטור השבחים של סטיבן ספילברג בכיכובה, גם בנקס רוצה עכשיו
למצוא את "הצבע ארגמן" שלה. יותר מהכל, זה בדיוק מה שהיא חושקת בו: יצירה
אמנותית שתזניק אותה לעמדה ממלכתית בלתי מעורערת ותוכיח שהיא יודעת לעשות
יותר מאשר להיות הנייס גירל העסיסית עם האג'נדל'ה.
היא תוקפת את היעד הזה בידיעה שהצופות שלה יחכו לה בסבלנות. מדהים
לגלות איך הן נוהות אחריה, נשים ונערות צעירות, בגילים האהובים ביותר על
המפרסמים, סוגדות לה כמו לאלילה מצרית שגיבה. לין הירשברג מה"ניו יורק
טיימס", שראיינה את בנקס ביוני 2007, ציינה כי "בעוד כמחצית מהצופים של
אופרה ווינפרי למשל הם בני 50 ומעלה, 65 אחוז מהצופים של בנקס הם מתחת
לגיל 50 והשפעתה המרובה ביותר היא על צעירות מגיל תיכון ועד גיל 34. גם
"טופ מודל "וגם תוכנית האירוח שלה מושכות בסך הכל יותר מ-13 מיליון צופים
בשבוע, קהל גדול יותר מזה של דיוויד לטרמן או מ-"The View" של ברברה
וולטרס.
"עם טיירה ראינו את השינוי שחל בקהל", מצטטת הירשברג את לזלי מונבס,
הנשיא והמנכ"ל של רשת סי-בי-אס. בעבר הקהל שלה היה בעיקר אפרו-אמריקאי,
אבל קהל צופי הטלוויזיה הופך יותר ויותר עיוור צבעים, בעיקר צופים צעירים.
זה דומה לדפוס שאנו רואים עם ברק אובמה והמצביעים שלו-לו ולטיירה יש כוח
משיכה דומה לבני נוער".
כל זה משתלב היטב עם שאיפתה של בנקס להפוך לאייקון, למותג, למישהי
ששמה כרוך בעולם שלם של ערכים, אמונות ודרך חיים. "אני רוצה שיהיה לי
כוח", אמרה , "כוח לעשות שינוי. אף פעם לא רציתי להיות לוהטת אווילית. לא
מעניין אותי ללכת על שטיחים אדומים, לצאת עם מישהו מפורסם ולהשתתף בסרט
גדול. עשיתי את הדברים האלה, ואף פעם לא הרגשתי עם זה טוב".
בנקס, אם תרצו, שואפת ליצור מודל חדש וצעיר המתיך לתוכו את אופרה
ווינפרי ומרתה סטיוארט גם יחד. למרות שאין לה את התחכום של הראשונה או
הממולחות של השנייה, היא מלקטת קצת מכל אחת בתקווה ליצור אבטיפוס חדש-יותר
שטחי, יותר צעקני ובעל עטיפה חיצונית הרבה יותר אטרקטיבית.
כמו ווינפרי, בנקס מחוברת לקהל שלה באינפוזיה ויש לה את היכולת הנדירה
לזהות את רחשי הלב שלו ולהתחבר אליהם. בדומה לסטיוארט, היא גם מנסה להיות
עבורן יעילה ופרקטית בכל תחומי החיים. היא מתחזקת אתר אינטרנט פעיל ועשיר,
הכולל מגזין מקוון ועדכני שמציע מגוון כתבות טראש המוקדשות לנושאים כמו
אסטרולוגיה, חלומות, טיפים וצ'טים עם האלילה. אבל ווינפרי, כאמור, היא
המודל העילאי. "לאופרה יש את מה שלאף אחת אין", אמרה פעם בראיון, "את
היכולת לשנות חיים לאנשים".
האג'נדה של בנקס נשענת על דימוי עצמי. בתוכניות שלה היא נושאת נאומים
נרעשים שביטויים כמו אהבה עצמית, "סיסטרהוד", ואמונה פנימית, מותזים מהם
בקצב ממטרה טרום עידן הבצורת.
ואכן, קל לאהוב את עצמך כשאת נראית כמו בנקס, מרוויחה כ-18 מיליון
דולר בשנה ומחזיקה נכסים בשווי של כ-75 מיליון דולר. ובמילים אחרות, קל
לשווק מנטרות על אהבה עצמית כשעולם הדימויים שלך עמוק כמו קופסת פודרה.
בנקס, אם כן, לא לגמרי הצליחה להשתחרר מצורת החשיבה של עולם הדוגמנות. גם
"הטופ מודל הבאה של אמריקה" וגם הטוק שואו שלה התמקדו רבות במראה חיצוני
ודימוי גוף, ועסקו, בין השאר, בנושאים כמו הבהרת עור (בליצ'ינג), פוטושופ
, וכמובן משקל.
האג'נדה של בנקס - קצת כמוה, מתברר - עמוקה כמו הטקסטים בשיריה של
בריטני ספירס. לא פלא שהקריירות של שתיהן נסקו באותו עשור, ולא פלא שהקהל
שלהן גם די דומה. רק שבניגוד לנערת הפופ-טראש ספירס, בנקס תמיד הייתה
בשליטה מלאה על חייה. היא לא עושה סמים ולא שותה אלכוהול, מספקת חומרים
דלים מאוד לפפראצי, והסיכוי שתמצאו אותה עושה קרחת או נוהגת בשכרות זהה
לסיכוי שתתפסו אותה שודדת קשישה במכות רצח.
במקום זאת, בנקס זינקה על עגלת הטוק שואו, עליה קפצו לא מעט שחקניות
שנשארו בלי קריירה בשנות התשעים, סטייל רוזאן בר ואלן דג'נרס. רק שבזמן
שאצל דג'נרס זה עבד יופי, ואצל בר קצת פחות - עבור בנקס זאת הייתה עוד
תחנה בדרך. חברת ההפקה שלה היא פשוט עוד הצהרת העצמאות שמאפשרת לה, בדומה
לצעירות הוליוודיות כמו דרו בארימור והילארי סוונק, לקדם את הפרויקטים
שהיא מאמינה בהם. היא לא עושה את זה כדי לשדרג את קריירת המשחק שלה, והיא
כנראה גם לא עושה את זה רק בשביל הכסף. שוב, מילת המפתח היא השפעה. בנקס
רוצה שיהיה לה כוח שיש רק למנהיגים. אופרה, כבר אמרנו?
כשניגשה לראשונה לסוכנות דוגמנות, בת 17 שחומה, דקיקה ויפהפייה עם
גפיים מוארכים כמו סנדות, שמעה מהפקידה שאין לה סיכוי. "לא היו אז הרבה
דוגמניות שחורות", שחזרה בנקס בראיון טלוויזיוני לפני שלוש שנים, ?הייתי
הולכת לסוכנות, והיו אומרים לי: "כבר יש לנו דוגמנית שחורה. דוגמנית .
ביחיד. ואז כשנכנסתי לסוכנות ההיא, הפקידה שם, שגם הייתה שחורה, אמרה לי:
'אני יודעת שאת מקווה שהתמונות שלך יתפרסמו במגזינים, אבל הביזנס הזה לא
פתוח לקבל דוגמניות שחורות, ואת לא תגיעי רחוק. כדאי שתלמדי להדפיס, כי
הכי רחוק שתגיעי בעסק הזה זה להיות פקידת קבלה ראשית, כמוני'. זה שבר אותי
למשך כמה שעות, ואז אמרתי בלב: חכי ותראי".
ייאמר לזכותה של בנקס, שהיא בחורה ריאלית להפליא. כלומר, ברור לה שגם
כשזכתה לבסוף להיות הדוגמנית האפרו-אמריקאית הראשונה שקיבלה חוזה קוסמטיקה
(עם חברת "קאבר גירל") וגם הראשונה שהופיעה על שער ה"ספורטס אילוסטרייטד".
זה קרה בזכות כמה סיבות נוספות.
"אני יודעת שקיבלתי את השערים האלה כי העיניים שלי ירוקות, והשיער שלי
הוא בצבע חול בהיר והעור שלי הוא בצבע קרמל", אמרה באותו ראיון, "אני לא
בחורה שחורה קלאסית, כמו שאומרים. בגלל זה החלטתי שחלק ממשימת חיי תהיה
להגדיר מחדש את המושג יופי ולכן אני גם מתעסקת כל כך הרבה בנושא משקל".
את האמי האחרון שלה קיבלה בזכות קטע מפורסם מתוכניתה, שזכה בהמשך לשם:
נאום ה"אתם יכולים לנשק את התחת השמן שלי". זה קרה אחרי שבינואר 2007
פורסמה תמונה של בנקס בבגד ים, בזווית שחשפה מצבורי צלוליטיס באזורי
הירכיים. הצהובונים השתוללו ופינקו את בנקס בכותרות כמו "טיירה צלעות
חזיר" ו"הטופ מדולדלת הבאה של אמריקה" (בתרגום חופשי), והשמחה לאיד הייתה
גורפת.
התגובה של בנקס לא איחרה לבוא: היא החלה את שידור תוכנית הטוק שואו
שלה כשהיא לבושה באותו בגד ים, ניצבת ליד התמונה שפורסמה בעיתון, ונשאה
נאום דומע ומנוסח היטב נגד כל שוטרי הרזון באשר הם. בסוף הנאום, הקהל כולו
קם על רגליו והריע לה ממושכות. למרבה הצער, כמה חודשים אחר כך בנקס נראתה
בציבור כשהיא שוקלת עשרה קילו פחות ונראית כמו גפרור חרוך. כנראה שכחה את
התיאבון באולפן.
"בחורות באות אליי ואומרות לי: אני מתה על הגוף שלך, בחיים לא יהיה לי
גוף כמו שלך. אז כשאומרים על הגוף שלי שהוא מכוער ודוחה, מה הן אמורות
לחשוב על שלהן?" נימקה את תגובתה בראיון למגזין "פיפל", "אני עדיין מרגישה
לוהטת, וכן, כשאני מנסה ללבוש ג'ינס ורואה שהוא בקושי נסגר ויש לי בטן,
אני מתבאסת. להגיד לך שאני לא מרגישה יותר נעים כשאני רזה? אני כן. אני
מרגישה קלה יותר, אני ישנה טוב יותר, אני נוחרת פחות, יש לי יותר סיבולת
כשאני מתעמלת, הזרועות שלי נראות יותר טוב. אבל אני לא אתחרפן אם אני אלבש
מידה 42. מה גם שכשאני רזה מדי, הצופים מרגישים שאני פחות אמינה".
בנקס מעולם לא נתפסה כדוגמנית דקיקה. גם בתקופה שצעדה על מסלולים
וכיכבה בקמפיינים, נחשבה גזרתה לעסיסית יותר יחסית לקולגות שלה. בשלב
מסוים, היא אפילו עלתה מדי במשקל והודחה מקמפיינים. "לא מזמן עברתי על
חומרי ארכיון ונתקלתי במודעה אחת שבה היינו כולנו, כל הדוגמניות מפעם",
סיפרה לחן ליברמן, כתבת גיא פינס, "וזה היה פשוט מדהים: כולנו היינו אז
בשיא ההצלחה שלנו וכולנו שקלנו אז לפחות שבעה קילו יותר ממה שהדוגמניות
המצליחות ביותר היום שוקלות. היינו ממש רזות, אבל יותר בעלות קימורים.
והיום זה פשוט לא קיים. יש בזה משהו עצוב בעיניי".
במבט לאחור, בנקס היא היחידה מדור הסופר-מודלס ההוא שהצליחה להיחלץ
ממשבצת הדוגמנית. סינדי קרופורד ניסתה גם היא, וזה התחיל לא רע אבל הפסיק
כי לקרופורד היה קול מעצבן ושאיפות להפוך לאשת משפחה ולנוח; קלאודיה שיפר,
מצדה, מעולם לא ניסתה; קייט מוס, כמו קמפבל, מספקת בעיקר שערוריות
לצהובונים, ונאלצת להמשיך להתפרנס מדוגמנות; ג'יזל, ובכן, בעיקר התחתנה;
אפילו היידי קלום - חברתה הקרובה של בנקס שביצעה מהלכים דומים לשלה,
כשהפכה לאחת מיוצרות ומפיקות "פרויקט מסלול" בהגשתה - מתמקדת, במקביל,
בגידול ארבעת ילדיה עם המוזיקאי סיל.
במחשבה נוספת, זה לא מפתיע שבנקס היא שהגיעה הכי רחוק מהחבורה. אחרי
הכל, היא גם היחידה מביניהן שרוצה להיות גורו. ולמרות שפעמים רבות נראה
שהיא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, ולמרות שאין לה את העומק הרגשי
והאינטלקטואלי הנדרש, מדובר בתלמידה חרוצה. תרצו או לא תרצו, היא תאלץ
אתכם להכתיר אותה.
טיירה לין בנקס גדלה בפרבר המעורב אינגלווד, קליפורניה. אמה, קרוליין
לונדון, היא צלמת רפואית שפרנסה בכוחות עצמה את טיירה ואת אחיה, דוויין,
לאחר שהתגרשה מאביה. בנקס לא מפספסת הזדמנות לספר על כך שהייתה ילדה רזה
מאוד (לא רזה יפה, רזה בסגנון "מה לא בסדר איתך?") ומכוערת, ונחשבה לפריק.
היא גם מקפידה להדגיש, כמובן, שהייתה אמורה להתחיל ללמוד באוניברסיטה
כשזכתה בעבודת הדוגמנות הראשונה שלה.
אמא בנקס, שמשמשת גם כמנהלת האישית של טיירה, הכינה את בתה היטב לקראת
הנחיתה בעיר האורות. למעשה, כשבנקס הגיעה לפריז לעבודתה הראשונה, היא כבר
ידעה בעל פה את שמותיהם של כל בעלי המקצוע - מעצבי שיער, סטייליסטים,
מאפרים, צלמים, עורכים ומעצבים. "יכולתי לעשות את העבודה, אבל אף פעם לא
הזדהיתי באמת עם עולם האופנה", אמרה בראיון ל"ניו יורק טיימס", "לבשתי
שמלת ערב שעלתה 30 אלף דולר, אבל הרגשתי מחופשת. ראיתי שהבנות שמצטלמות
לחברות קוסמטיקה וללוחות שנה בבגד ים הרוויחו יותר מהבנות של האופנה
העילית. התחלתי להסתכל על סינדי קרופורד. היא הייתה בחורה של אופנת עילית,
ואז בלי להרגיש הפכה להיות אול-אמריקן גירל. אף בחורה שחורה לא ניסתה
מעולם להיות סינדי קרופורד. דוגמניות על כמו אימן היו דיוות מאיימות, הן
לא יכלו למכור לאנשים פפסי. ואני רציתי את הקריירה של סינדי, רציתי להיות
הבת של השכן, הבת השחורה של השכן".
אחד היתרונות הבולטים של בנקס טמון בכך שהיא מודעת היטב למגבלותיה
וחיה איתן בשלום. היא לא מתיימרת להיות מישהי שהיא לא - פרחולית פשוטה
למדי מקליפורניה - ונזהרת מלקפוץ מעל הפופיק של עצמה. "עד היום, וזה עצוב,
אני יותר מדי המונית לאירופה. היינו ברומא לצילומים של "טופ מודל" ואמרתי
לסגן שלי בחברה: "תסתכל על הארכיטקטורה המהממת הזאת?! אבל אם היה שם באמצע
סניף של וונדיס או וולמארט - באם! זה היה אפילו יותר מהמם".
לא מן הנמנע שתוכנית ההשתלטות של בנקס תעבוד ובקרוב היא תצטרף לביונסה נואלס והאלי ברי, ותהפוך לאחת הנשים האפרו-אמריקאיות הצעירות החזקות ביותר בשואו-ביז. יש לה את כל הנתונים, היכולת ובעיקר את האמביציה. "כשהייתי דוגמנית, המכשול העיקרי שלי היה שהייתי שחורה ועגלגלה. כשנכנסתי לתחום ההפקה, המכשול העיקרי שלי היה שהייתי דוגמנית. אבל כמו שאני אומרת לבנות, כל מי שנמצא באיזושהי פסגה לקח סיכונים והתמודד עם ביקורת ועם קשיים. הם חושבים שאני רק דוגמנית? אני אראה להם מה זה".
על אף שקשה לחלץ ממנה קושי אמיתי, בהיותה עטופה במעטה פלסטיק שמאפיין כל מגיש טוק שואו, מדי פעם, כך נדמה, מתפלק מבנקס משהו כנה. "הלוואי שהייתי יותר דיווה", אמרה בראיון טלוויזיה לפני כמה חודשים, "הלוואי שהייתי יותר קשה, שלא היה אכפת לי להיות נחמדה כל הזמן, כי אנשים מתייחסים לנחמדות כחולשה. הלוואי שהיה בי יותר... אומפפפ! בתוכי, כשזה מגיע ללהיות בשליטה, ללהיות בוס. כי אנשים יוצאים מנקודת הנחה שאני אהיה "קול" עם זה. זה לא להיות דיווה, אלא להיות מנהיגה יותר טובה, אשת עסקים יותר טובה. אבל זה משהו שאני יכולה ללמוד, זה בסדר". כשחושבים על זה, נעמי קמפבל דווקא הייתה יכולה להיות מורה מצוינת.
