זה היה העשור של תוכניות הריאליטי. עשר שנים של כוכבים מזויפים וזרם בלתי פוסק של בנאליות תחת אור הזרקורים, התנהגות גרועה ואמביציה הורמונלית, סטרואידית וזועמת. הקונספט שמפנה מצלמת טלוויזיה לקבוצה של לא-שחקנים נטולי תסריט לא היה המצאה חדשה, אבל זה היה העשור שבו הוא שגשג ובסופו של דבר, גם יצא מכלל שליטה.

אלה לא היו רק אנשים שדורשים את כמה דקות התהילה שלהם, אלא הדרגה שבה כל אדם בכל מקום, הפך טרף קל למצלמות. הרגעים האינטימיים ביותר נשלפו לצריכת הציבור, עד כדי כך שמכוני כושר אסרו על שימוש בטלפונים ניידים בחדרי ההלבשה, מפני שאף אחד כבר לא יכול לבטוח בכך שכולם מבינים שיש משהו רע בלהעלות ליוטיוב סרטון וידיאו בו צולם מנוי תמים כשהוא נכנס למקלחת.

אף אחד כבר לא יכול לסמוך יותר על ההיגיון הפשוט הזה, בגלל שכל כך הרבה אנשים הפכו לאקסהיביציוניסטים. בני אדם מהשורה הפכו לדמויות ולקריקטורות מהרגע שהמצלמה נפתחה. הם חשפו סודות משפחתיים ולקחו חלק בעימותים פיזיים. הם אפילו התקשטו בראוותנות לפני שחמקו ללא הזמנה לסעודת ערב בבית הלבן, בגלל שעל פי הריאליטי הכוזב שלהם, זה היה המקום שבו הם היו אמורים להיות.

המעצב הזערורי כריסטיאן סיריאנו, שגדל באנאפוליס, היה אחת מהדמויות שפוסלו על ידי הריאליטי. הוא היה הזוכה בעונה הרביעית של פרויקט מסלול האמריקאי. ההיבטים הבולטים ביותר אצל סיריאנו בתחרות האופנה היו משיכתו לכובעים דרמטיים, חיבתו למלה "עז" (fierce) כדי לתאר את עבודתו, וחיבתו לביטוי "בלגן טראני לוהט" (טראני הוא סלנג לטרנסקסואלי) כדי לבקר את עבודותיהם של מתחרים אחרים.

מייד לאחר שהוכתר כמנצח בפרויקט מסלול, סיריאנו קיבל את התצוגה שלו בשבוע האופנה של ניו יורק. היה לו יח"צן טוב והמופע נערך בחלל לופט צנוע שהיה עמוס עד התקרה במתחרים קודמים, מעריצים ואנשי אופנה שהיו סקרנים לראות את האמת שמאחורי מה שיצרה תוכנית הריאליטי. מאז הוא הפיק עוד שלוש קולקציות. לאחרונה הוא הגיע לוושינגטון, שם הציג את קו אביב 2010 שלו בתצוגת אופנה למטרת צדקה לארגון Autism Speaks, שהונחה על ידי סאקס ג'נדל. הוא גם הביא איתו ערימה של עותקי הספר שלו, בעל הכותרת המתבקשת "סגנון עז", שהפדיון ממנו מממן את עיצוביו הטירוניים.

כמנצח בתוכנית הוא זכה ב-100,000 דולר כדי להשיק את הקולקציה שלו, אבל אחרי ניכויי מס הסכום היה קרוב יותר ל-50,000 דולר ורובו הגיע לבנק כי "תמיד היה לי חוש טוב לכסף," הוא אומר. במקום זאת, בנוסף לכסף שהרוויח מספרו, הוא השתמש במזומן שהרוויח בעבודתו כעצמאי עם מותגים כמו Payless כדי לממן את הקו הצנוע שלו.

הצלחה בתוכנית, כנראה, לא אומרת שמייד ירדפו אחריו פטרונים שרוצים לפזר עליו כספים. תוכנית הריאליטי הפכה אותו מפורסם; העולם האמיתי הוריד אותו בחזרה לקרקע. אבל כל זה לטובה, הוא אומר, בגלל שמימון עצמי עוזר לו להישאר ממוקד וחסכני. "אתה יודע מה הם האמצעים שלך בגלל שהם האמצעים שלך."

סיריאנו יושב, חסר מנוחה, על קצה כורסת לאונג' באחד מהסלונים של סאקס ג'נדל. הקולקציה שלו תלויה כמה מטרים משם על כמה מתקני תצוגה, אבל השמלה שסוגרת את תצוגת האביב שלו, פצצה של טול בצבע תות שדה, תלויה בפינה כמו עגלת תהלוכות מפוארת. סיריאנו נמוך, אבל הוא גם רזה למדי ויש לו קווצות שיער חום שהועמדו בכוח והן מבצבצות מתחת לכובע בשחור פחם.

הוא סוג של אסופי, אבל פחות שובב ממה שהוא נראה כשהתכרבל לצדה של היידי קלום, מנחת פרויקט מסלול המיתמרת לגובה. יש לו קול מובחן ושטוח שכולו בטווחי הביניים – ללא באסים או צלילים גבוהים. כשהוא מדבר אפשר לשמוע צללים של סארקזם, כאילו שהוא חלק קבוע בשגרת יומו, עד שהקצב שאין לטעות בו נצרב בדפוס הדיבור שלו.


נראה כאילו סיריאנו עדיין מנער מעצמו את הדמות המוקצנת שאפיינה אותו בטלוויזיה. אחרי שתמרן בהצלחה במציאות המזויפת של הטלוויזיה ורכב על גל הפרסום, הוא התמודד עם עובדות מעיקות בתעשיית האופנה. פרויקט מסלול לא הנפיק שום מעצבים זוכי פרסים, בניגוד לתוכנית American Idol שהולידה זמרים זוכי גראמי. אחת מהסיבות לכך היא, אומר סיריאנו, שתוכנית האופנה היא יותר בידור מאשר שיעור. "אלה תוכניות טלוויזיה; הן לא חלק מהתעשייה," הוא מסביר.

השופטת נינה גארסיה מועילה, הוא אומר, ולעתים קרובות בוחרת פריטים מהקולקציה שלו למגזין מארי קלייר. אבל הקניינים, האנשים שמתעניינים בשורה התחתונה של המכירות הרבה יותר מאשר בזיקוקי הדינור של דפי המערכת, הועילו יותר מכולם. הם מזדרזים לתת הצעות וגם ביקורת בונה.
מייקל פינק, המנהל הקודם של אופנת הנשים Saks Fifth Avenue, "אמר לי אחרי העונה הראשונה שלי שאני צריך להתמקד בבגדי ערב, שבגדי הערב היו חזקים ושצריך להיות לי מגוון רחב יותר. החנויות תמיד אומרות שאתה צריך להתאים את עצמך," סיריאנו אומר. "אתה צריך לוודא שהדברים מגיעים עם שרוולים ושאפשר לעשות אותם ארוכים יותר."

בשל הקריסה הכלכלית, פינק כבר לא עובד עם סאקס. החנויות לא נוטות להשקיע במותגים שלא הוכיחו את עצמם. אבל סיריאנו לא מכיר דבר אחר משוק קפיטליסטי קשוח. ככה זה עובד. יתכן שתחשבו שאישיות מתוחכמת היא היתרון של סיריאנו. אבל בדרך כלל הוא יושב בשקט בחנות שלו ומתבונן. הוא לא מזנק להציג את עצמו. הוא לא מבצע קידום מכירות.

הוא לא מנצל את ההזדמנות כדי לפטפט על גוון התכלת הייחודי ועל ההדפסים בצבע הקינמון שבקולקציה, שנבחרו בהשראת צילומי אוויר של החוף האמאלפיטאני באיטליה – מקום שדמיין אך מעולם לא ביקר בו. סיריאנו נראה אפילו מבויש במקצת, עכשיו, כשיש לו מה להפסיד.

הייתכן שזהו אותו כוכב ריאליטי רברבן שלא הייתה לו שום בעיה לתת למתחרים שלו לדעת שלא הצליחו להרשים אותו? אין ספק שהחזון האסתטי הוא אותו חזון. למרבה המזל הוא כבר אינו תלוי בחידודי לשון. אבל מבטיחה אף יותר היא העובדה שסיריאנו – מעצב שרק מתחיל את הקריירה שלו – הוא הרבה יותר אותנטי, הרבה יותר מקורי, מאשר אותו כוכב טלוויזיה שהציפוי החיצוני החלקלק שלו נושר ממנו.