לאחר שכיכב בצרפת, בארה"ב ובאנגליה, הגיע המאבק בתכתיבי תעשיית האופנה גם לישראל. הצעת חוק חדשה צפויה לנסות ולהילחם בדימוי היופי ברבים מן הקמפיינים בישראל ולמנוע, בחוק, שימוש בדוגמניות רזות מדי לצורך קידום מוצרים. ביום ראשון האחרון הגישה חברת הכנסת רחל אדטו (קדימה) את הצעת החוק שניסחה יחד עם ח"כ דני דנון, יו"ר הוועדה לזכויות הילד.
האם מדובר בצעד חשוב שיוכל
למנוע אנורקסיה ותפיסות מעווותות של דימוי גוף או בחוק פופוליסטי שאין שום
דרך אמיתית לעקוב אחר יישומו? שתי דעות, ומצגת תמונות אחת ששווה יותר מאלף
מילים.
בעד: לא כולנו בר רפאלי
רזות יותר, גבוהות יותר, בעלות עור נקי וצעיר, עיניים מאירות ושיניים נוצצות - זהו לא עוד סלוגן של מרפאה קוסמטית שמתמחה בניתוחים פלסטיים, אלא תמונת ראי של הדמויות הנשקפות אלינו מכל פרסומת או כתבה בעיתון – תוצאה של פעולת הריטוש הפשוטה והמהירה שמאפשרת תוכנת הפוטושופ.
הצעת החוק שהתקבלה השבוע היא מבורכת – ניסיון יחיד למתן את תעשיית הדימויים המפלצתית שמוטמעת עמוק בתרבות הפלסטיק. אף אחד כבר לא מנסה להסתיר את העובדה שתוכנת הפוטושופ היא סוכנת כלל לא סמויה במגמה הקיצונית הזו, שמעצימה את דיקטטורת הגוף השולטת בחברה המערבית כולה בשנים האחרונות.
זהו לא סוד שדוגמניות מהוות מודל יופי משמעותי בעיני המתבונן, בעיקר מאז שקייט מוס צעדה על המסלול והציגה לראווה את ההרואין שיק - הטרנד החולני שכבש את העולם. כיום מיליוני נשים שואפות לאותם דימויי גוף מלאכותיים ונכנעות לרזון המקודש, בעוד המגזינים מקדמים אמת מידה בלתי מושגת של יופי ולא ממאמנים להשתמש בלחיצות אחדות שהופכות את הדוגמניות ליותר ויותר דקיקות. בין אם אתם צלמים מקצועיים, הורים של בר רפאלי או קוראים רגילים - לא ניתן להתעלם מהריטוש והטיפול האובססיבי שנהפך לביזארי, ולפעמים יוצר גוף שאינו מציית למגבלות הטבעיות של האנטומיה האנושית. כעת אנו מסתכלים על תמונות ורואים שאין קשר בין המצולמת לבין המציאות. התעשייה מלאה במעצבי פלקטים, שכבר מזמן זנחו את ימי הפלואוריד והחלו לרטש. לרטש כי זה ממכר, לרטש כי זה מוכר.
מתנגדי החוק, שגם אוסר שימוש בדוגמניות בתת-משקל, צפויים
לנפנף בפגיעה בצנעת הפרט ובחופש העיתונות. אך מה עם החופש לראות נשים כמו
שהן? או שמא כבר שכחנו שרובן הגדול יותר גדולות מהסטנדרט המוצב כיום. עם
כל הכבוד לקדמה הטכנולוגית - מדוע פעולת הריטוש האכזרית צריכה להיות הכלי
הנבחר לייצוג נשים במאה זו? ואיך הן מוכנות לעבור "קריעה לגזרים" – ההגדרה
המילונית והאלימה למעיין הנעורים החדש?
חשוב להדגיש שנערות לא
מוותרות על שניצל מטוגן ועולות לגרדום המשקל בגלל היקפיה הצרים של דמי
מור. אנורקסיה, בולמיה ושאר הפרעות אכילה היו כאן מאז ומעולם ואין בכוונת
החוק לבטל אותן ולהחדיר למוחנו ששמן זה היפה החדש. מטרתו היא לנסות להילחם
במגפה על ידי סינון המסרים הפוגעניים של תעשיית הדוגמנות המניפולטיבית,
שעוברת את הטעם הטוב של האתיקה ומנצלת תוכנה יעילה לכזו המעוות את האנושות.
כל
שנותר לקוות הוא שלא התעוררנו מאוחר מדי, אי שם בין תקופת הדילול לריטוש.
הימים בהם יפילו את שלטון הגוף נראים רחוקים מאוד, גם אם ג'ינפר אניסטון
תציג סימני מתיחה וצלוליטיס בתוכנית החדשה של אופרה ווינפרי. (דנה משולם)
צפו במצגת תמונות (לפני ריטוש בצד ימין אחרי בצד שמאל):
צילומים: מתוך אתר Iwanexstudio
נגד: טיפול בבעיה ולא בסימפטום
כלל מספר אחת בחקיקה דרקונית שכל מטרתה לשאת חן בעיני הציבור: אם אין לך דרך מספיק יצירתית ואפקטיבית להילחם בבעיה, עדיף שתילחם בסימפטום. אם אפשר גם להוציא אותו מחוץ לחוק – מה טוב. ישבו להם נבחרי הציבור המהוללים וחשבו איך כדאי להילחם בתופעת הבנות המרעיבות את עצמן; בתקשורת שגורמת לנשים צעירות ומבוגרות כאחד להרגיש רע לגבי הגוף שלהן, לגבי האופן שבו הן תופסות את עצמן, שבו הן מגעילות את עצמן; הסטנדרט התרבותי שקובע שאם יש לך ציצים/בטן/תחת או בכלל בשר על העצמות, כדאי שתפנימי שאת גודזילה מכוערת. חשבו וחשבו, ולבסוף מצאו את הפתרון האולטימטיבי: נוציא את ריטושי הפוטושופ אל מחוץ לחוק. אכן, פתרון מרשים.
אבל לפני שאתם ממהרים להשליך את תוכנות הפוטושופ שלכם אל האסלה, מפחד שמשטרת הריטוש תבוא לעצור אתכם, תעצרו לרגע ותחשבו: איך בעצם אוכפים את החוק הזה? איפה עובר הגבול בין ריטוש לגיטימי לבין כזה שמשחית את הנוער? לטשטש נקודת חן זה בסדר? מה לגבי יישור קמטים? ואם כבר נגענו בנושא - שרים יקרים, כנסת נכבדה – מה דינן של פרסומות פרובוקטיביות אשר בירושלים ובבני ברק מקפידים לרטש אותן? האם להוסיף לדוגמנית בגופייה שרוולים עד מתחת למרפקים זה לגיטימי? או שאולי אנחנו הולכים על פי החוק "ריטוש לכיוון פחות – תועבה; ריטוש לכיוון יותר – אחלה"? האם שיתפתם את חבריכם מהסיעות הדתיות בכוונות שלכם לאסור על התערבות טכנולוגית בתמונות?
גם אם נשים בצד את הדיון באפקטיביות של החוק הזה ובמידת היכולת לאכוף אותו, מה שבאמת מקומם בעניין הוא הסירוב המוחלט של חברי הכנסת להסתכל לבעיה בעיניים ולהודות שאין להם מושג מה לעשות לגביה; הבעיה היא לא הריטוש, אלא האידיאולוגיה שעומדת מאחוריו. יותר מזה: בחברה שבה נערות נקראות להרעיב את עצמן כדי להתאים לסטנדרט האסתטי, הפוטושופ הוא בעצם הפתרון ההומאני והידידותי ביותר בנמצא. באופן לא צפוי יוצא שדווקא הפוטושופ מגן על הדוגמניות, אולי אפילו מאפשר להן להחריש איזו מנת סביך פה ושם. את לא צריכה להקיא אחר כך, פשוט נוריד את הירכיים שלך בעריכה.
הבעיה החמורה ביותר של העידן שלנו אינה הפוטושופ. הבעיה היא שגוף האשה הפך לסחורה, וכשנמאס ממנו אפשר להעיף אותו מהמדף ולמצוא אחד רזה יותר, מתוח יותר, טוב יותר. כל זמן שנמשיך לקבל את האמת המרה הזאת, הפוטושופ יישאר הבעיה הקטנה ביותר שלנו, זו שתפקידה לכסות על אמת מכוערת הרבה יותר. (ענבל מלכה)
