"תשמעי", אמרתי לחברתי מעיין כשזו החלה לרייר על מעיל הצמר החדש שלי בלי בושה, "אנחנו הולכות לקנות לך מעיל חדש, ומצדי שכרטיס האשראי שלך יעלה עשן". הרגשתי איך אני חונקת את מלאך המצפון שיושב על כתפה ולוחש לה לחכות לעונת הסיילים, אבל לאור הנסיבות לא יכולתי לפעול אחרת. אחרי הכל, חברה טובה באמת לא אומרת משפטים כמו "עזבי, קנית מעיל לפני שתי עונות. מה את צריכה עוד אחד?".
מטעמים שיובהרו מיד, לא אנקוב בשם הרשת שאליה גררה אותי מעיין, רק אציין שבימים כתיקונם לא הייתי נכנסת לחנות שמחזיקה קרדיגן בז' כעור בחלון הראווה שלה. בעדנו מתרשמות מהסחורה, עטה עלינו זבנית צרפתייה בניחוח של סופר פארם ודחפה למעיין מעיל בהדפס ורוד. "סה צעיר, סה שיא השיק!", קבעה הבז'יזיניה בהתפעלות ועודדה את מעיין למדוד. "אולי יש לך משהו קצת פחות צעקני?", שאלתי, ובלי לחכות לתשובה דחפתי לידיה הכנועות של חברתי מעיל כחול קצרצר שקרץ לי מהקולב.
המוכרת עיקמה את האף, "משעמם, לא בשבילה!", חרצה בזעף. "חכי פה, אני מוצאת משהו לך משהו קלאס, על רמה", הורתה למעיין והלכה לפשפש במחסן הקסמים. "או, הנה!", נשמעה לבסוף צווחת ניצחון. המוכרת יצאה עם מעיל זהה למעיל שבחרתי אני, פרט להבדל אחד – צווארון פרווה גאה ונפוח. מעיין נראתה מבועתת. "תמדדי, תמדדי", האיצה בה המוכרת, "סה פרווה אמיתי של שועל! הנה, תראי איזה סטייל, תגעי בו. רגע, לאן את בורחת?".
בלי שום קשר לצמחונות
אחרי שהצליחה לדכא בהצלחה את רפלקס ההקאה, מעיין נראתה הלומת קרב. "את קולטת שעדיין מוכרים בארץ פרווה אמיתית?", היא הזדעזעה בקול רם. "ועוד אחרי כל הסיפור שהיה עם קסטרו! אני פשוט לא מבינה למה שמישהי תרצה להסתובב עם יצור מת על הכתף", המשיכה בלהט, "איכשהו זה יותר מגעיל אותי מנעלי עור". למען הסר הספק, זה מקום לציין שגם מעיין וגם אנוכי לא משתגעות על טופו. שתינו קרניבוריות נהנתניות שצורכות עוף בגריל על בסיס שבועי. זאת ללמדכן שהטור הזה אינו מניפסט חתרני של אנונימוס, עמותה שאותה אני מעריכה ומוקירה, אך עדיין לא נמנית על שורותיה. אז למה שטורפת הבשר מוצהרת תביע שאת נפש מהסבת ארנבונים למעיל?
ובכן, חברות, בואו נעשה את זה רשמי: הכלב שלי אולי ייעלב, אבל אני מסירה מעליי כל סמכות מוסרית ומתנערת מהתחסדויות. אולי ביום מן הימים, כשאפסיק להיות אנמית חובבת סטייקים, אוכל להתמסר בלב שלם להפגנות מחאה מול מקדונל'ס. בינתיים, כל מה שיש לי הוא צו חירום של משטרת האופנה: ללבוש פרווה אמיתית בשנות ה-2000 זה הכי נובורישי שיש.
משכמיית שועל עד לשרוולי עטלף: למה צריך חוש הומור במלתחה
פרווה היא אחד ממאפייני הלבוש הוותיקים ביותר בשטח. כשהאדם הקדמון רצה לחסוך מעצמו היפותרמיה, הוא לא חשב פעמיים לפני שהפשיט את הקורבן. כמה גלגולים מאוחר יותר, לפני שהקדמה העניקה לנו את היכולת לזייף את הדבר האמיתי, שידרגה הפרווה את מעמדה הפונקציונאלי לסמל סטאטוס ויוקרה. בשנות ה-20 כל ליידי שמכבדת את עצמה החזיקה במלתחה מעיל מינק צחור, ואילו בפיפטיז נהגה מרלין מונרו לנקר עיניים כשהיא לבושה בשאנל 5 ובשכמיית שועל מפוארת. בזמנים ההם, למגינת לבם של חיות הבר האומללות, פרווה אמיתית הייתה שיא השיק. אלא שמאז דברים השתנו. האופנה עברה לא מעט מהפכות, ותוך עשורים ספורים איבדה את עצמה לדעת עם שרוולי עטלף, חותלות, וכריות כתפיים נפוחות להחריד. רוצה לומר, האייטיז אמנם היו השנים המכוערות ביותר לצאת בהן מהבית, אך הן לימדו אותנו לקח חשוב: אופנה צריך לקחת בעירבון מוגבל.
הרצינות התהומית שאפיינה את המאה ה-20 התפוררה ברגע ששינינו קידומת. טקסטורות, צבעים, גזרות, טכניקות וסגנונות התערבבו זה בזה כמו בבלנדר על-זמני. החוקים השתנו, הגבולות היטשטשו. אז נכון, טרנדים ומגמות תמיד יככבו על דפי הכרומו של ווג, אבל ההבדל בין פאשוניסטה אמיתית לקורבן אופנה הוא בהומור העצמי: יש מי שתרוץ לרכוש אפודת ארנבת בכיכר המדינה, ויש מי שתלבש ז'קט פרווה סינטטי בגוון מפתיע שלא תמצאו בטבע. הקריצה המודעת הזאת היא שהופכת את האופנה לכל כך כייפית ומסירה מעליה את עול המאמץ. וכולנו יודעות איך נראה מאמץ נואש להיראות מיליון דולר: מקסימום עשרה יורו לפני הנחה.
פרווה מלאכותית של סוניה ריקייל צילום׃
האתר הרשמי
אפילו איב סאן לורן מזייף
אם נחזור רגע לתקרית המעיל שלא נקנה, אני חייבת להודות שמאחורי ההצהרה חסרת הרגישות של מעיין – "להסתובב עם יצור מת על הכתף זה אפילו מגעיל יותר מנעלי עור" – עומדת אמת פסיכולוגית מסוימת. נעליים וחגורות עור הם אומנם תעשייה פושעת כשלעצמה, אבל כשמסתכלים על המוצר הסופי קל מאוד לשכוח שמדובר ביצור חסר ישע שהופשט מעורו. מעילי פרווה, לעומת זאת, הם תזכורת מוחשית צורמת לגלגולו הקודם של הבגד. במילים אחרות: כשרואים אישה במגפי תנין – רואים אישה במגפיים; כשרואים אישה במעיל דביבון – רואים דביבון.
העובדה שתעשיית הפרווה משמרת את האוטנטיות של קורבנותיה בצורה כה נאמנה למקור, רק הופכת את כל העסק למצמרר יותר. למה שאישה אנינת טעם השואפת לשדר אלגנטיות ויוקרה תבחר דווקא בפגר של לוטרה כדי לשרת את מטרתה?
יש משהו עקום ומעוות בתפיסה הזאת, בהיבט האופנתי ממש כמו בהיבט המוסרי. בעידן שבו פרווה מלאכותית היא חומר נוח לעיבוד, נעים למגע ובעל מראה ייחודי שאף חיה בטבע לא יכולה לנכס לעצמה – מי בכלל מתגעגע למקור? ולאלו מכן שעדיין עורגות למעיל מעצבים פרוותי כמו בתצוגות הקוטור במילאנו, הנה סוד קטן: סטלה מקרטני, דונה קארן, קלווין קליין ואפילו איב סאן לורן – כולם מזייפים פרווה על המסלול בלי להניד עפעף. זול? לא הייתי אומרת.
