בעוד יום אפרורי בלונדון, בחודש שעבר, צעדו כמה מאות מפגינים ברחובות שסביב נייטסברידג', חמושים בשלטים שהכינו בבית ובמגפונים. חלק כיסו מחצית מפניהם בצמ עיפים, אחרים הביאו עימם את ילדיהם. המפגינים צעדו בליווי משטרתי לכמה חנויות אופנה יוקרתיות, כשהם עוצרים ליד "ג'ורג'יו ארמני", " פנדי", "ג'וזף" ו"גוצ'י".

אלמלא הכרזות, אפשר היה לחשוב בטעות שמדובר בסיור מודרך באתרי האופנה של הבירה. אולם אלו לא היו לקוחות רגילים, אלא חברי הקואליציה לחיסול הסחר בפרוות, שיצאו להפגין נגד מספר חנויות שממשיכות למכור בגדים עשויים מפרוות. כאשר הם הגיעו ל"הרודס", אחת מרשתות הכולבו הבודדות בבריטניה שעדיין מוכרת פרווה אמיתית, הם החלו לצעוק. אולם את התחושות שלהם ביטאה בצורה הטובה ביותר אחת המפגינות, אישה ממושקפת עטופה במעיל וחובשת כובע, שאחזה כרזה שעליה נכתב בפשטות בכתב יד: "השטן לובש פרווה".

חצי שנה לפני ההפגנה הזו בנייטסברידג', המסלולים בשבועות האופנה של ניו יורק, לונדון ומילאנו, היו מלאים בעורות בעלי חיים מכל הסוגים. מעילי פרווה הופיעו אצל "ורסאצ'ה", אלכסנדר מקווין וז'אן פול גוטייה. קארל לאגרפלד כיסה קסדות אופנועים במינק וצ'ינצ'ילה. דולצ'ה וגבאנה הוסיפו לז'קטים שלהם שרוולים מפרווה בוורוד בהיר, ופרווה צצה גם אצל "לואי ויטון", "פנדי" ו"פראדה". ואילו בלונדון, "איסה" הציגה פרווה בפעם הראשונה. באופן אירוני, הכוכבת על המסלול הייתה נעמי קמפבל, שבשנת 1994 הופיעה לצד דוגמניות-על נוספות בפרסומת לארגון Peta (אנשים למען טיפול אתי בחיות), שבה אמרה שהיא "מעדיפה ללכת עירומה מאשר ללבוש פרווה". כיום קמפבל מובילה את הקמפיין של יצרן פרוות היוקרה דניס באסו.

 
כבר לא בוחלת בפרווה. נעמי קמפבל צילום: אי-פי-איי
גיליון חודש נובמבר של "ווג" הצרפתי כלל כתבה שהשתרעה על פני 12 עמודים תחת הכותרת Play Fur, בכיכובה של דוגמנית-העל הברזילאית ראקל זימרמן במגוון דגמי פרווה, והטרנד הזה אומץ בחום על ידי חנויות אופנת הצמרת בבריטניה. מספר רשתות נעליים, בהן "ניין ווסט" ו"דיון", מכרו בעבר מגפיים עם קישוטי פרוות ארנב, ובעוד פרווה אמיתית נמצאת עדיין מחוץ לטווח המחירים של הלקוחה הממוצעת, המראה הפרוותי הפך למאוד מבוקש: חיקויים משכנעים של ז'קטים וצעיפים צצו ב"מנגו H&M " וורהאוס" ו"מיס סלפרידג'". גם בית אופנת הצמרת הספרדי "זארה", ספג ביקורת על קישוט חלק מהאייטמים שלו בפרוות ארנב.

אם פעם נדמה היה שסלבריטאים נרמ תעו מהופעה במעיל עם קישוטי פרווה, מחשש שפעילים למען זכויות החיות ישמ פכו עליהם צבע אדום, הרי שכיום נראה שהסטיגמה הזו כבר לא קיימת. השחקנית קיירה נייטלי הופיעה באחרונה לטקס חלוקת פרסים במעיל צמר שחור מעור כבש, וג'ניפר ל ופז לבשה במהלך השנים מגוון מעילי מינק וצ'ינצ'ילה באירועי שטיח אדום. גם מדונה, אווה לונגוריה, לינדה אוונג'ליסטה, קייט מוס ולינדזי לוהן לבשו פרווה בציבור.

"הפרווה מעולם לא הייתה כל כך פופולרית", אומר דובר "אוריג'ין אשורד" (Origin Assured), יוזמה שפותחה על ידי פדרציית הסחר הבינלאומי בפרוות, המכריזה שמקורות התעשייה הן פרוות "אתיות". "משנת 1998 עד 2008 הייתה מדי שנה עלייה במכירות פרווה ברחבי תבל. כיום נשים מרגישות נוח יותר להפגין את אהבתן לפרווה. נדמה שהדור הצעיר אומר: 'נחליט בעצמנו', וחלק מזה גם נובע מעליית תרבות ההיפ-הופ. בדיוק התבשרנו שבאלבום החדש של ריהאנה היא תופיע על העטיפה כשהיא לבושה במעיל פרווה לבן. זה גם קשור לעובדה שמעצבים צעירים מכניסים פרווה לקולקציות שלהם".

בעלי החיים חזרו למסלולים. אלכסנדר מקווין צילום: גטי אימג'ס
השינוי בדעת הקהל משתקף גם במספרים. בשנת 2007 הסתכמו מכירות הפרווה בעולם בעשרה מיליארד לירות שטרלינג, ומדובר בעלייה של 11 אחוז בהשוואה ל-2006, וזאת לאחר עלייה רציפה במשך תשע שנים. בשנה שעברה תרם הסחר בפרוות 13 מיליארד לירות שטרלינג לכלכלה העולמית.

ולמרות שגידול בעלי חיים עבור תעשיית הפרוות אסור בבריטניה מאז 2003, המחזור של הסחר בפרוות בבריטניה מסתכם בכ-400-500 מיליון לירות שטרלינג בשנה. ב-15 השנה שחלפו מאז הקמפיין המקורי של Peta, " מעדיפה ללכת עירומה מאשר ללבוש פרווה", נראה שאנגליה הפכה מאומה שרואה בפרווה התעללות בלתי נסלחת בחיות, לאומה שרואה בפרווה לא יותר מאמירה אופנתית, אחת מני רבות.

אם
רוצים לבחון עד כמה האווירה השתנתה, צריך רק להביט בחמש דוגמניות-העל שכיכבו בקמפיין הראשון. מליין-אפ שכלל את נעמי קמפבל, סינדי קרופורד, כריסטי טרלינגטון, קלאודיה שיפר ואל מקפירסון, רק טרלינגטון נשארה נאמנה למילתה. כל האחרות, בהזדמנות כזו או אחרת, בחרו לאורך השנים לפרסם או ללבוש פרווה אמיתית. פעם פרווה הייתה סמל לנידוי חברתי. אולם כעת אנו אפילו לא מנידים עפעף כאשר קייט מוס מצולמת נכנסת לחנויות בנעלי אסקימואים מעור כלב ים. מה גרם לשינוי הזה? האם הפרווה הפכה לאופנתית? והכי חשוב-האם אכפת לנו שלבישת פרווה היא בעייתית מבחינה אתית, או שהיא פשוט הפכה לעוד טרנד, כמו פדים בכתפיים ושמלות בלון?

פרווה תמורת סיור בחווה. ז'אן פול גוטייה צילום: גטי אימג'ס
שמפניה ופרוות חינם

בבניין עתיק במרכז קופנהגן, עולים מהלובי קולות של פטפוטי קוקטייל ונקישת כוסות. האורחים הם מעצבים עולים מרחבי העולם, שהוטסו לכאן לסיור על חשבון נציגי אחת מחברות הפרווה הגדולות בעולם, Kopenhagen Fur. במסגרת התוכנית, המעצבים יבקרו בסטודיו של החברה, שם יוכלו להביט בסחורה המוצעת-מינק, שועל, צ'ינצ'ילה, כלב ים, צובל, ארנב וכבש. בחברה מבטיחים להם שכל החיות בחוות של המותג זוכות לטיפול טוב, הכולל מזון טרי, חיסונים וסככות פתוחות.

חלק מהמעצבים יבקרו בחוות; אחרים מעדיפים שלא. בתמורה להסכמתם להשתתף בסיור, מציעים להם דוגמיות של פרווה משובחת שבהן הם יכולים להשתמש בקולקציות שלהם. "המון מעצבים מגיעים לסיורים האלה", אומר מעצב שעבד עם החברה, שביקש להישאר בעילום שם. "לוקחים אותך לבית מפואר, מציעים לך שמפניה בשפע ובסוף אתה גם זוכה לעבוד עם חומר פנטסטי. הם נותנים לך פרווה חינם, לפי צרכיך ואז אתה מציג את זה על המסלול וכך הם מקווים לקבל הרבה יחסי ציבור".

במהלך השנים האחרונות, חברות כמו Kopenhagen Fur או Saga Furs - ספקיות בינלאומיות רבות עוצמה ששולטת בשוק היוקרה - מובילות קמפיין שקט שמטרתו לשבור את הטאבו על פרוות. מנקודת מבטו של מעצב, האפשרות לקבל חומר משובח באקלים כלכלי קשה, היא לעתים קרובות הצעה שפשוט אי אפשר לסרב לה, במיוחד כאשר מדובר במעצבים צעירים הנאבקים לעשות לעצמם שם בתעשייה.
בתמורה, הפרווה שהם קיבלו מקבלת חשיפה על המסלול ונתפסת כחלק מאופנה צעירה יותר, שונה לגמרי מהתדמית המסורתית המעופשת של מעיל שנשמר בנפטלין, ושסבתא שלכם הייתה לובשת. לאט לאט ובבטחה, כך לפי ההיגיון של הקמפיין השקט הזה, המסר מחלחל והפרווה הופכת בהדרגה למקובלת יותר בקרב דור חדש של לקוחות.

"אנו לא כופים על אף אחד להשתמש בפרווה; אנו לא משלמים לאיש", מתעקש מייקל הולם, מנהל עיצוב וייצור ב-Kopenhagen Fur, " אם אנשים מעוניינים, אנו שמחים לעבוד איתם. אם הם לא אוהבים פרווה, אין בעיה. מעצבים צעירים הם יותר חדשנים כאשר מדובר בשימוש בפרווה כאריג. הם לא כל כך חוששים מהחומר הזה כמו דורות קודמים". מבחינתו של טוד לין, מעצב יליד קנדה שהשתמש בקולקציות שלו בפרווה שקיבל חינם מ-Saga Furs, הדבר החשוב שצריך לשקול הינו האם הוא חש בנוח עם הסטנדרטים בחוות של החברה. הוא מסרב לקנות פרווה מסין, שם אין פיקוח על המגדלים ואין שום חוק שמגן על מיליוני חיות שפשיטת עורן בעודן בחיים הוא דבר שבשגרה.

גם הם משתתפים צילום: גטי אימג'ס
 במסע יחסי הציבור לחוות הפרוות? בית האופנה פנדי
"אני מאוד זהיר בכל הקשור למקור המוצרים שלי. אני עובד עם Saga Furs - הפרוות שלהם מגיעות מפינלנד והם מקפידים שהחיות יקבלו טיפול ראוי. אינני אדם חסר לב, אבל לאלו מאיתנו שעובדים באופנת הצמרת, יש דברים שאנו צריכים להשתמש בהם. פרווה זה משהו שהלקוחות דורשים. הבחירה שלהם. אנו לא מייצרים הרבה מזה - זה פשוט חלק מהקולקציה, כמו עור". אולם עור הוא תוצר לוואי, בעוד שחיות נשחטות רק בשביל הפרווה שלהן. האם זה בכלל יכול להיות אתי? "אין לי בעיה עם אנשים הנאמנים לעקרונותיהם, מה שמפריע לי זה שאנשים מחליטים מתי להיות בררנים", אומר לין.

"אנשים מקבלים מידע שגוי על המוצרים שהם לובשים. לאף אחד לא אכפת שחומרי ההדברה שבהם מרססים את צמחי הכותנה הורגים בעלי חיים בסביבתם הטבעית. לחשוב שמשי או כותנה לא גורמים נזק לסביבה זה שקר".
רעיית האוליגרך וביונסה

תומכי השימוש בפרווה מתעקשים שבהשוואה לגרסאות הסינתטיות, פרווה אמיתית היא טבעית, מתחדשת, מתכלה וחסכונית באנרגיה. עד כמה זה נכון, קשה לקבוע. לפי ההתאחדות הבריטית לסחר בפרוות, נדרשים 3.8 ליטרים נפט לייצר שלושה מעילים מחיקוי פרווה.

ארגונים למען בעלי החיים נוטים להגיב במחקר שערכו מדענים באוניברסיטת מישיגן, לפיו האנרגיה הדרושה לייצור מעיל פרווה אמיתי מעור חיות שגודלו בחוות, היא פי 20 מהכמות הדרושה לייצור מעיל אחד מחיקוי פרווה. אולם כאשר אני בודקת את המחקר באינטרנט, מתברר שהוא נערך ב-1979, ויש רק מעט מאוד מחקרים אקדמיים עדכניים יותר. מכל מקום, רוב המעצבים ששוחחתי עימם אומרים שהשימוש שלהם בפרוות הוא פשוט שאלה של מה שהלקוחות רוצות: הביקוש לחומר הזה באופנת הצמרת, אופנת היוקרה, אף פעם לא נעלם. יתרה מזו, הזרימה של כסף רוסי רק העלתה את הביקוש: רעיית אוליגרך שגדלה באקלים קפוא ויש לה נטייה לצריכת יתר, לא תחשוב פעמיים לפני שתרכוש פרווה. עלייה בתרבות ה"בלינג", אותה מובילים אמנים כמו ביונסה ופי דידי, משחקת אף היא תפקיד בהפיכת הפרווה לסמל סטאטוס של דור הסילון המודרני.

קארל לאגרפלד, הכבשה השחורה של השדולה הנאבקת נגד השימוש בפרווה, לא חש שום צורך להתנצל על השימוש שהוא עושה בפרוות. "בעולם שבו אוכלים בשר ומשתמשים בעור לבגדים, לנעליים ואפילו לתיקים, הדיון בנושא הפרווה הוא ילדותי", אמר לאגרפלד בריאיון רדיופוני מוקדם יותר השנה. וכמובן, שחלק מהמשיכה של לאגרפלד לפרוות נעוץ בכך שיהיו ההשלכות האתיות אשר יהיו, זה עדיין חומר מדהים לעבוד איתו.

"הוא מגיב בצורה שונה", אומר ג'פרי פינץ', מנהל לייבל הקאלט של אופנת הנשים, "אנטיפודיום", שכולל פריטים מעור קנגורו בקולקציה הבאה שלו. "יש בפרווה משהו יוקרתי. אני אוהב את הטקסטורה שלה, אני אוהב את הצבע שלה. יש משהו קצת נמרץ בפרווה. אישית, אני אוהב מעט פרווה. אף אחד לא רוצה לצאת ולירות בחיות בסכנת הכחדה, אבל אנשים יכולים לקנות בצורה אתית. נתקלתי בספק של פרוות קנגורו ממערב אוסטרליה. בגלל השינויים בסביבה שם, אוכלוסיית הקנגורו גדלה יותר מדי באזורים מסוימים והתחילה להרוס את הצמחייה, ולכן נאלצים לדלל אותה".

מבחינתו של פינץ', לעליית הפופולריות של אופנה משובחת הייתה השפעה גדולה על שינוי היחס כלפי הפרווה בקרב בני הדור הצעיר יותר, שהם "בעלי מודעות חברתית ואין להם שום בעיה להיכנס לאינטרנט ולבצע מחקר בעצמם. ייתכן גם שקמפיינים פרסומיים גדולים (כמו של Peta) כבר איבדו מכוחם". בעוד שהקמפיינים נגד פרוות שערכה Peta בתחילת שנות ה-90 זכו לתשומת לב ציבורית גדולה, נדמה שכיום יש בעיות גלובליות בוערות יותר, כמו שינויי האקלים וילדים רעבים.

נושא הפרווה מתחיל להיראות קצת כמו עניין שולי, משהו מעט מיושן מדי בכדי לעורר התרגשות. "אין ספק שכיום מדאיגים את האנשים עניינים סביבתיים ואקולוגיים אחרים", מסכימה אלכסנדרה שולמן, עורכת "ווג" הבריטי. "כבר אין את אותן הסתייגויות מלבישת פרווה. גם אני לובשת מפעם לפעם חתיכת פרווה; אין לי התנגדות עזה לנושא, אבל עדיין אחוש שלא בנוח עטופה במעיל מינק. זה ייראה לא הכרחי, ראוותני, קצת חסר רגישות, אבל אין לי הסבר מעבר לכך".

שולמן אומרת שב"ווג" הבריטי, באופן כללי, לא יככבו פרוות, למעט בפרסומות, שזה לא התחום שלה. "אולם, יש אלמנט של שכל ישר במדיניות שלי בנושא", היא מסבירה, "לפיה, אנו כאן כדי לדווח על טרנדים באופנה, ואם הטרנדים האלה כוללים פרווה, אנו נפרסם, למשל, תמונות מתצוגות אופנה שכוללות פרווה".

נשים עירומות בכלובים
כמה פרווה שרק אפשר. אנה וינטור צילום: אי-פי-איי
 
בצדו השני של האוקיינוס האטלנטי, הסיפור שונה לגמרי. אנה ווינטור, עורכת "ווג" האמריקאי, כותבת דרך קבע מאמרים בזכות השימוש בפרוות ופרסמה במגזין לא מעט כתבות מצולמות בנושא פרוות. כאשר מפגינים נגד שימוש בפרוות הקיפו את משרדי המו"ל "קונדה נאסט" במהלך מסיבת חג המולד לפני כמה שנים, ווינטור הגיבה בסגנונה המיוחד, כששלחה למפגינים צלחת עם רוסט ביף. במהלך העשור האחרון, נזרק דביבון מת לצלחת שלה במלון "ארבע העונות" וצבע אדום הושפרץ על המדרגות בפתח ביתה, אך אין בה שום חרטה. "פרווה היא עדיין חלק מהאופנה", אמרה מוקדם יותר השנה, "ולכן 'ווג' ימשיך לדווח עליה".

אינגריד ניוקירק, הנשיאה ומייסדת שותפה של Peta, הציעה פעם לערוך לווינטור סריקת מוח לכבוד יום הולדתה. "יש דבר כזה במוח שנקרא 'תא עצב ראי', שמאפשר לאדם להביע אמפתיה", מסבירה ניוקירק בחיוך מריר. "אצל חלק מהאנשים התא הזה לא מפותח. אז אמרתי,'אם בסריקה יתברר שאצלך זה לא מפותח, אז זו לא אשמתך שאנשים מתעבים אותך'".

ניוקירק בילתה את רוב העשור האחרון בניסיון לשנות את דעתה של ווינטור בנושא הפרווה. הדביבון המת היה במידה רבה רעיון שלה. "אה, זה!", היא צוחקת כאשר אני שואלת אותה אם תרגילים כאלה בסופו של דבר לא חוזרים כמו בומרנג ובכך הם מסתכנים באובדן הסימפתיה של הציבור. "אני לא סבורה שזה המצב. זה פשוט הידרדר עד לנקודה הזו. זה כבר היה אחרי הפנייה המנומסת, המכתב המתחנן: 'בבקשה, תצפי בקלטת הזו', והעמידה השקטה ליד משרדה. עד שהדביבון נחת בצלחת שלה, כבר ניסינו הכול. בנקודה ההיא זה פשוט 'תתביישי לך'". היא מנענעת את ראשה לאט,"'תתביישי לך'".

ניוקירק לא נראית כמו אישה קיצונית. בגיל 60 היא רזה, בלונדינית ולבושה בקפידה. מסוג הנשים שקל יותר לדמיין מנהלת חנות פרחים בפרבר בריטי שקט, מאשר לראות בה את המוח מאחורי הארגון הגדול ביותר בעולם הנאבק למען זכויות החיות. היא נולדה בחבל הרטפורדשייר באנגליה ועברה עם משפחתה לארצות הברית כאשר היתה בת 18.

את Peta ייסדה לפני כ-30 שנה מביתה בפרבר במרילנד, לאחר שהזדעזעה כשנודע לה שתריסר חתולים שהיא הביאה למקלט סמוך לבעלי חיים - הורדמו מייד. מאז הפך Peta לאחד ממארגני הקמפיינים היעילים ביותר בעידן המודרני בכל הקשור לעשיית כותרות, והוא נתמך על ידי שורה של סלבריטאים, בהם פמלה אנדרסון, כריסי היינד ואווה מנדז. הנחת היסוד של הארגון היא שלבעלי החיים יש זכות להיות כאן בדיוק כמו בני אדם, ושהמ טיפול שלנו בהם - הריגתם בשביל אוכל או ביגוד פשוט בגלל שאנו יכולים - הוא השערורייה המוסרית של זמננו.

אליסיה סילברסטון בקמפיין של פטה 

לא משנה מה אתם חושבים על הטקטיקות של Peta - שכוללות הצבת נשים עירומות בתוך כלובים במרכזי ערים ושלטי חוצות שעושים יחסי ציבור לצמחונות עם תמונה של אישה שמנה בביקיני - אין ספק שפעילי הארגון יודעים איך לגרום לכך שקולם יישמע. בין השאר הם שפכו דליים מלאים בכסף ספוג ב"דם" על הקהל ביריד הפרוות הבינלאומי, הם פלשו לתוך משרדי "ווג" הצרפתי עם מלכודות רגליים סביב רגליהם. אחד הקמפיינים האחרונים של Peta אף השווה את שחיטת בעלי החיים בשביל מזון, לרצח שישה מיליון יהודים בשואה.

מבחינתה של ניוקירק, המונח "פרווה אתית" הוא אוקסימורון. "זה אוסף של שטויות", היא אומרת בנחת, לוגמת קפה עם חלב סויה במשרדי הארגון בלונדון. "אפשר למצוא בקלות אלטרנטיבות נפלאות, אופמ נתיות וזוהרות לכל מה שכדי לקבל אותו-גונבים מחיות או הורגים אותן". האם היא חוששת מחזרת הפרוות לתצוגות האופנה? "המעצבים האלה שמוזמנים לסקנדינביה ומקבלים חומר בחינם-אני שונאת לקרוא לזה 'חומר'-אני מניחה שהם נואשים. אם אתה באמת יצירתי, אתה לא מעצב מכל דבר שזורקים לידיך. הפרווה איבדה מזוהרה. היא שייכת לאתמול. אני רואה יצאניות באטלנטיק סיטי לובשות פרווה".

כדוגמה לאלטרנטיבה, היא מזכירה את עבודתה של סטלה מקרטני, המסרבת להשתמש בעור או בפרווה בעיצוביה, ומוצאת חלופות: "לסטלה יש חומרים נהדרים מלאים בסיבי סרפד. אפשר ללבוש משהו חם שלא שוקל עשרה ק"ג ומדיף ריח של דוב".

דניס רודמן מדגמן צמחונות. קמפיין של פטה

אולם מבחינתה של ניוקירק, הטיעון החזק ביותר נגד לבישת פרוות הוא הסבל שנגרם לחיות שאותן מגדלים במיוחד לשם כך. היא מציינת שבכמה חוות שכאלה, לפעמים מחזיקים ארבעה שועלים בכלוב ששטחו פחות ממטר מרובע. עבור מינק, הכלובים יכולים להיות קטנים עוד יותר. כאשר לוכדים חיות בר בשביל הפרווה, בדרך כלל חונקים או מכים אותן למוות. בחוות, ממיתים אותן בגז, בשוק חשמלי, ברעל סטריכנין או שוברים להן את המפרקת. באחת הקלטות האחרונות של Peta רואים חוות פרוות בסין, שבה ארנבים נורים בראשם במכשיר אלקטרוני ואחר כך עורפים את ראשם.

"אם תפסיקו לראות בעלי חיים כתיקים, המבורגרים ובידור; אם תראו אותם כיצורים חיים כמוכם, שמרגישים שמחה וכאב בדיוק כמוכם-איך תוכלו להרוג אותם בשביל פרווה?", שואלת ניוקירק. הנושא כל כך בוער בעצמותיה, עד שאם היא נתקלת ברחוב באישה הלובשת פרווה, היא מיד פונה אליה. "אני תמיד מנומסת", היא מסבירה, "אני אומרת: 'איזו פרווה יפה. היית נראית הרבה יותר טוב בלעדיה. את נראית בה כמו אישה עם לב קר', גם אני נהגתי פעם ללבוש פרווה, והלוואי שהיה אז מישהו שיטלטל לי את המצפון. היה לי מעיל מדהים, שעשו אותו מאלף סנאים. קיבלתי עליו כל כך הרבה מחמאות. אני מאוד מצטערת על כך. לא התעניינתי אז כיצד מכינים מעיל כזה".

 

עדיף בלי. אווה מנדז איי-פי
 
למרות שהיא מכחישה זאת, אין לי ספק שניוקירק מחזיקה בדעות קיצוניות. אחרי הכול, מדובר באישה שבחרה לעבור עיקור בגיל 22 מכיוון "שבעולם יש מספיק תינוקות" ושכתבה בצוואתה שהיא רוצה שיהפכו את רגליה לסטנד למטריות, "כתזכורת לשחיתות שבהריגת חיות תמימות". במהלך השנים היא עוררה כלפיה כבוד והערכה, אך באותה מידה גם תחושות בחילה, בעקבות יוזמותיה וסירובה לכופף את דעותיה מול רוח דעת הקהל.

אך נראה שאנו צריכים מישהי כמו ניוקירק, שתזכיר לנו את הבחירה שצריך לעשות; מישהי, שכל פעם שניקח ז'קט עם פרווה תגרום לנו לחשוב מה אנו עושים. ייתכן שנחליט להתעלם ממנה. ייתכן שנחליט שיש לנו עניינים חשובים יותר לדאוג להם. אך לפחות השאלה הוצגה בפנינו. כי גם אם מעיל הפרווה עומד בסטנדרטים אתיים וגם אם לא, בכל מקרה, חיה צריכה למות בשבילו ולהיתלות על קולב. כנראה עדיין ראוי לחשוב על כך, בלי קשר לכמה אופנתי זה נראה.